"פוס משחק": סוף ידוע מראש

מאת: נועה בר-ניר

זוג צעיר יושב בבית-קפה עירוני ומצלם עצמו בסרטון וידאו. הם יפים וצוחקים, מגלגלים שיחה בפיזור חינני, משתעשעים במבוכה ובהתרגשות במחשבה לעבור לגור יחד. רגע מקסים של אוהבים טריים – ובאותה נשימה, מעורר צרימה ואי נוחות להחריד.

הקטע המתואר מוקרן במהלכה של ההצגה "פוס משחק", שעלתה בבכורה בפסטיבל זרקור לבמאים צעירים בתיאטרון "הסימטה", וזכתה במקום הראשון. הטיימינג החכם שבו הוא משולב בהצגה מייצג את האפקטיביות שלה, והאופן החכם בו היא מטפלת באלימות נגד נשים, נושא שנותר רלוונטי וכאוב מתמיד.

ההצגה היא עבודתן של הבמאית עדי שורצמן והדרמטורגית דניאל ברקן, והיא מוגדרת על ידן כדוקו-דרמה. הן משלבות בהצגה דיווחי תקשורת ואזכורים למקרי רצח ואלימות במשפחה מהשנים האחרונות, ובין לבין יוצאות למחקר פרשני שמנסה לשרטט את המדרון החלקלק בדרך לשם: הנורות האדומות, הדפוסים הבעייתיים ונקודות המפנה המתעתעות. את כל אלו הן יוצקות לסיפור עלילה מינימליסטי, המציג אפיזודות מחיי זוגות הנמצאים בשלבים שונים בקשר. זהותם משתנה מעט מסצנה לסצנה אבל התשתית נותרת על כנה. אין חילוף של תלבושות או תפאורה, ושני השחקנים שמגלמים את הדמויות טוענים את האפיזודות במהלך דרמטי המשכי שמתעצם עד לסיום הבלתי נמנע.

"פוס משחק" מצליחה לעשות דרמטיזציה לנושא הרגיש באופן ריאליסטי ונוקב, אך בלי להיות פרובוקטיבית או מטיפנית. נראה שנעשה כאן ניסיון אמיתי לרדת לעומק העיוותים שמייצרים קשר זוגי רעיל, מבלי לעשות דמוניזציה לתוקף אך גם מבלי לחמול עליו שלא לצורך. השחקנים גילי גנני ובן ילין רוקמים את מערכת היחסים ביניהם באופן הדרגתי וזורם, שמאפשר להם להגיע בהמשך לשיאים רגשיים ולאמינות בתנודות החדות בין רגשות ומצבים. הדיאלוג ביניהם מרגיש לפרקים מאולתר במובן הטבעי של המילה, באופן שמעמיד את הקהל בעמדת של צופה מנגד, שחוזה בהתדרדרות מהצד ולא יכול לעשות דבר.

מי שכן פונה ישירות אל הקהל היא אמילי רובין, המגלמת בהצגה מספרת שמלווה את הסצנות במונולוג מחורז. במונולוג משולב קטע הספוקן-וורד הוויראלי "הקו הדק" שכתבה יובל לוי. הטקסט העוצמתי מנסה, בדומה להצגה, להבין מתי נחצה הגבול ע"י שחזור אירועים מקשר אלים שחוותה הכותבת. הטקסט תורם למסגור הסצנות ומטרתו היא להצהיר מראש על הפער בין מה שאנו רואים למה שעומד לקרות, ולטעון את הסצנות באירוניה רוחשת רעות. אך מבחינה אמנותית יש נתק מסוים בין שני הרבדים. לא נבחנת אפשרות של זליגה ביניהם או קריאת תיגר מבחינת השפה הבימתית, והדבר יוצר ריחוק ומעמיק עוד יותר את מועקת הדטרמינזם המוחלט שעולה מן ההצגה.

"פוס משחק" היא לא הצגה שמבקשת לזעזע את הצופה בסיום טרגי – סופה ידוע מראש, וזהו גם כוחה. האלמנטים הדוקומנטריים מאפשרים ליוצרות להפיג מלכתחילה את ה'מתח' לגבי סיום ההצגה, ובכך להסב את תשומת הלב של הצופה אל המחקר הבימתי ורשמיו. הן מבקשות לחדד את חושינו למה שקורה בחדרי-חדרים, מאחורי הסלפיז המחויכים והצהרות האהבה, ומצליחות לקרב בין הדימוי הרחוק של הזוג האלים לבין הזוג ה'נורמטיבי' מהדירה ליד, אלו ש"להם זה לעולם לא יקרה".

אסיים בגילוי נאות: רוב צוות ההצגה הנם בוגרי סמינר הקיבוצים, ואני מכירה אותם ממסדרונות המכללה, בה גם אני למדתי. ובכל זאת, אני חשה אובייקטיבית כאשר אני אומרת שמדובר בהצגה חשובה ומלאת מחשבה, שמשתמשת בכלים מגוונים כדי לגשת לנושא הקשה, באופן רגיש ובלתי מתפשר.

פוס משחק

תיאטרון הסימטה

מאת ודרמטורגיה: עדי שורצמן ודניאל ברקן

בימוי: עדי שורצמן

שחקנים: בן ילין, גילי גנני, אמילי רובין/רוני קידר

עיצוב: עדן לוין

מוזיקה: רון שחיבר

טקסט מתוך ה״קו הדק״: יובל לוי

עיצוב תאורה: שי סקיבא

כדאי מאוד לעקוב אחר מועדים נוספים של ההצגות באמצעי המדיה ובפייסבוק/אינסטגרם