"החבדיניקים": תישענו לאחור ותיהנו

מאת: איתמר מועלם

"ברודווי זה כאן" – כנראה הביטוי האהוב ביותר על כותבי ביקורות של מחזות זמר ישראליים. הביטוי הזה נכתב בכתבות על "שיקגו" ב2004, "היפה והחיה" ב2006, חג המחזמר ב2013, "בילי שוורץ" ב2015, "בילי אליוט" ב2016, "אנני" ב2018, "שורת המקהלה" ב2018, "צ'פלין" ב2019 והמחזמר "המושכות בחוטים" של חטה"ב יונתן בקרית מוצקין, 2020.

בהפקה החדשה של הקאמרי, "החבדניקים", אפשר להגיד בכנות שברודווי (או ווסט אנד, אם אתם בריטים בלב) קרוב מאי פעם להיות "כאן". "החבדניקים" הוא מחזמר מקורי שמספר על צמד אחים תאומים מכפר חב"ד, אחד גאון בתורה והשני, ובכן, לא כל כך. האחים יוצאים למסע בתל אביב כדי למצוא שידוך לאח הלא-יוצלח, ובדרך נאלצים להתמודד עם ראש משפחת פשע, וגם עם עצמם.

אפשר להגדיר את המחזמר במילה אחת: "שואו". האלמנטים הכי חזקים שלו אלו הבימוי של גלעד קמחי ואודי גוטשלק, והכוראוגרפיה של אביחי חכם. התנועה של האנסמבל לאורך המופע, בין אם במהלך נאמברים ובין אם לא, היא עמוקה, גדולה, מגוונת, ומבוצעת בדיוק ובחדות. אין אף תנועה עצלה או כזו שנמשכת יותר מדי זמן כי זה נוח או פשוט. כל הזמן יש חידוש, כל הזמן יש עומס באופן הטוב ביותר שיש. אי אפשר שלא להתרגש מהאנרגיה ומהחיים שיש על הבמה.

החיים והדיוק, באים לידי ביטוי לא רק בתנועה אלא גם בשירה. האנסמבל לוקח חלק פעיל לאורך הרוב המוחלט של השירים במחזמר, בין אם כקולות רקע שנועדו להעמיק ולהגדיל את המוזיקה ובין אם כדמויות צד קטנות ומצחיקות עם רגע משלהן. השחקנים עושים זאת במקצועיות ובהשקעה מלאה, ואף לא לרגע היה נראה כאילו הם פועלים על אוטומט.

כל האנרגיה הזאת נמצאת לא רק באנסמבל, אלא גם בכל אחד מהשחקנים הראשיים, שעושים עבודה נהדרת עם התפקיד שלהם. טלי אורן הנפלאה שהתפקיד הראשון שלה בקאמרי מותאם בול למידותיה (מה שמאוד משמח בהקשר תקרית "מצחיקונת" עם מיה דגן). אורן שרה עם עוצמה, ומנגד תמיד נשארת קלילה ומצחיקה באופן הכי אמיתי וחי שיש. גם אם היא היתה מאלתרת לכל אורך המופע, לא הייתי שם לב. אוראל צברי, שרבים אולי היו יכולים לפטור כתוספת צינית בגלל מקורותיו כחקיין, משתלב נפלא בהצגה. הוא שר טוב, הוא מצחיק, והוא אף פעם לא נשאר יותר מדי ונהפך מעיק. אלעד אטרקצ'י, שלאט לאט מתגלה ככוכב עולה של הקאמרי, דופק פה הופעה ענקית וכריזמטית, ועם זאת גם עדינה כשצריך. וכמובן, עופרי ביטרמן ורפאל עבאס בתפקידים הראשיים שמעבר ליכולות השירה והריקוד המדהימות שהם מפגינים, יש ביניהם כימיה מעוררת קנאה שמשרה את התחושה שהם בלתי נפרדים גם במציאות (מה שאולי נכון, לא יודע, לא שאלתי).

עוד שני היבטים שבהם השואו התבטא בחוזקה הם עיצוב הסאונד והתפאורה. התפאורה הייתה גדולה ומרשימה, עם הרבה תמונות יפות שמורכבות מכל מיני אלמנטים זזים (מסכים יורדים ומסכים עולים, תפאורה נכנסת מצד אחד, מתקדמת לקדמת הבמה, יוצאת מצד שני – קיצר, ברודווי). הבעיה היא שהתפאורה פספסה לגמרי בכל התמונות שמתרחשות בשכונת סבידור בתל אביב. ההצגה היא במהותה ישראלית, היא מתקיימת בישראל, עם דמויות וסטריאוטיפים ישראלים, וקונפליקטים שיכולים להתרחש רק פה. התפאורה של תל אביב, לעומת זאת, לא מרגישה ישראלית. היא מרגישה ניו-יורק, עם כל מיני שלטי ניאון ושלטים באנגלית שגם אם יש בתל אביב הם בטח לא מה שמגדיר את הלוק שלה. לשכונת סבידור יש לוק מאוד אפור עם המדרכות והבניינים והשלטים, והלוק הזה לא עבר פה, למרות הגודל המרשים וההשקעה בתפאורה. מנגד, התפאורה של "אפס ביחסי אנוש", גם מחזמר בקנה מידה גדול, תופסת את הלוק הצבאי במדויק. הבטונדות, המשרדים, השולחנות ועוד, נראו כאילו נלקחו ישירות מתוך בסיס אמיתי. ועם זאת, התפאורה ב"אפס" גם ידעה להיות נוצצת כשצריך. עוד היבט שהיה מעט מצועצע בתפאורה זה העיצוב הגרפי של השלטים, גם בתל אביב וגם בכפר חב"ד. לא ניכר שהם נוצרו על ידי כל מיני אנשים מכל מיני מקומות שונים בחיים, אלא על ידי אדם אחד, אולי שניים, שבחרו פונטים וצבעים בפוטושופ.

לעומת זאת, עיצוב הסאונד בהצגה היה מדויק ועשוי היטב. למרות שהוא היה פשוט במהותו (הסאונד מגיע באופן גורף מקדמת הבמה, אף פעם לא נשמע שהוא בא מצדי הבמה, או מאחורה), האיזון בין השחקנים הראשיים לאנסמבל לתזמורת המהפכה היה מושלם. לא היתה אף שורה שנבלעה בין השכבות המרובות של הקולות בהצגה, וזה לא פשוט במחזמר רב משתתפים עם תזמורת חיה כה גדולה.

בקיצור – זה שואו ענק. אבל לא סתם שואו, שואו מהודק שעשוי היטב ומשאיר אותך עם חיוך לכל אורך ההצגה וגם אחרי. נדיר לראות דבר כזה בארץ, בטח כשמדובר במחזה ומוזיקה מקוריים לחלוטין. אבל לצערי דווקא המחזה הוא החלק החלש של ההצגה.

אני בטוח שהמחזה, שנכתב על ידי אודי גוטשלק, עבר המון שכתובים והמון גרסאות והמון עבודה דרמטורגית, אבל בסופו של דבר קו העלילה של ראש משפחת הפשע והעובדים הזרים שעובדים עבורו הוא לא כזה מעניין או רלוונטי לסיפור של האחים מכפר חב"ד. קודם כל, המסגרת של העלילה הזאת היא בעצמה מנותקת מהמציאות. המועדון לא נראה אמיתי, האלימות לא מפחידה, וכל הזמן עולה השאלה: למה אף אחד לא מזמין משטרה?

ומעבר לזה, לחב"דניקים עצמם, האחים, אין שום השפעה ממשית על העלילה הזאת. הם עושים מאמצים לקראת הסוף, אבל מאמצים אלו כושלים. מי שפותר את הקונפליקט בפועל זו דמות אחרת, שהייתה פותרת את זה בין אם האחים היו שם ובין אם לא. אפילו מעבר לזה, החלקים האלו בהצגה הם פשוט פחות מבדרים. הבדיחות לא עובדות, הדרמה לא כזאת מעניינת, והדמויות לא שרות. ברצינות. לדמויות של מנהל המועדון, שמגלמים לסירוגין יניב סוויסה ושלומי קוריאט, והסגן שלו, שמגלם דניאל סטיופין, אין אף שיר. אין אפילו חלק משיר. הם מתיימרים להיות הנבלים של ההצגה והפעם היחידה שהם שרים היא בהשתחוויה. אני מאמין שיש כאלה שזה לא יפריע להם, אבל הקאמרי רוצים לעשות פה מחזמר גדול, "ברודווי זה כאן", אלו הכותרות הרצויות. זה לא הגיוני שבמחזמר תהיה דמות כזאת גדולה שלא שרה. ואגב, עוד אתנחתא קטנה לגבי הדמויות האלו: יניב סוויסה ודניאל סטיופין מוכרים כבר בתור הצמד ניסים ואנטולי מקופה ראשית. מה הבעיה? שלדמות של דניאל סטיופין קוראים בהצגה ניסים. הכניסה הראשונה שלהם גררה כמה התלחשויות מבולבלות מהקהל.

ולסיום, אדבר על המוזיקה, כי זו בסופו של דבר אבן הפינה של כל מחזמר, ה"זמר". ראשית, תזמורת המהפכה עושה פה עבודה מופלאה עם עיבודים נהדרים שהיו פשוט תענוג להקשיב להם. האוברטורה והאנטראקט מיד הכניסו אותך לאווירה המרימה של המחזמר והיו מהנים ביותר. והדובדבן על הקצפת – כל הנגנים והמנצח לבושים בהתאם להצגה. נהדר. המוזיקה עצמה נכתבה על ידי אלעד פרץ על בסיס מילים מאת אודי גוטשלק. הסגנון של אלעד פרץ מזכיר מאוד מחזות זמר אמריקאים מודרניים – המילטון, Wicked, Kinky Boots, Book of Mormon וכדומה, (האחרון גם מזכיר מאוד את העלילה של "חב"דניקים" עצמו), יחד עם מוזיקה חסידית שמבליחה מדי פעם.

המוזיקה עובדת נפלא במיוחד בהקשר השואו. הלחנים מסובכים ועמוקים עם המון קולות ושכבות. היה תענוג לשבת ולשמוע את כל היופי הזה חוזר על עצמו עם כל שיר חדש. אבל ה"שואו" הזה זה גם החיסרון של המוזיקה. השירים הם בעיקר שירי אווירה, זאת אומרת שהם לא כל כך בנויים לתוך העלילה אלא מעבירים אנרגיה או תמה של סצנה שהייתה. זה בסדר שיש שירים כאלה מדי פעם, אבל כשזה בעיקר מה שיש, זה גם מתיש וגם מפחית מהאייקוניות של השירים. עם קצת יותר גיוון בסגנון השירים ואולי הוספת שירים רגועים שנותנים לעלילה ולדרמה לנשום, המחזמר היה מרגיש שלם יותר והליבה הדרמטית היפה שנבנתה הייתה חזקה הרבה יותר.

סך הכול, למרות המגרעות, "החבדניקים" הוא בין מחזות הזמר המקוריים הגדולים והמושקעים ביותר שיצרו בארץ. מעבר לעלילה, מרגש לראות את ההשקעה והאהבה והאנרגיה של כל הנוגעים בדבר, על הבמה ומחוצה לה. למי שרוצה שעתיים ועשרים של חיוך + כמה זמן שייקח לחיוך לרדת אחרי, אני ממליץ בחום להגיע. אני רק מבקש – תעלו את השירים לספוטיפיי ואפל מיוזיק – ואם אפשר, אז גם תעלו שירים שנותרו על רצפת חדר העריכה.

"החבדניקים"

תיאטרון הקאמרי

מחזה: אודי גוטשלק

בימוי: גלעד קמחי ואודי גוטשלק

משתתפים: טלי אורן/שני שאולי, עופרי ביטרמן, רפאל עבאס, יניב סויסה/שלומי קוריאט, אוראל צברי, דניאל סטיופין, אלעד אטרקצ'י, מאיה לבני, מתן און ימי, יפעת זהר כהן, דור אוחיון, אור משה, גלעד מרחבי, אלונה טננבאום, בר קליין, אופק זרקו, רועי ניב, טופז אבדנג, אנטולי שנפלד, עדי מיוחס, שי שטרית, שחף בוארון/רפאל בנימין, אדיר בובליל, יעל דובר.

תזמורת: תזמורת המהפכה בניצוח רועי אופנהיים

מוזיקה: אלעד פרץ

ניהול מוזיקלי: אמיר לקנר ואלעד פרץ

כוריאוגרפיה: אביחי חכם

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

דרמטורגיה: גור קורן וגלעד קמחי

עוזרת במאים: דברת אסולין

עוזר במאים שני: עידו בסטיקר

ייעוץ אמנותי: נורית יעקבס ינון

עיצוב סאונד: ניראל שרון

הדרכה קולית: ענבל פז

קורפטיטור: רועי כהן

הפקה: עדי פולק וחיים סלע

עוזר מעצב תפאורה: רועי עקאב

עוזר כוריאוגרף: לירון כהן

עוזרת מעצבת תלבושות: אלונה בלקין

מועדים קרובים:

21/11/22      20:30

23/11/22      20:30

24/11/22      20:30

25/11/22      12:00, 20:30

26/11/22      17:00, 21:00

27/11-30/11/22      20:30

למועדים נוספים בדף ההצגה באתר התיאטרון – הקליקו על הלינק