"קשרי משפחה" לקבוצת תיאטרון רות קנר: לתפוס את החמקמק בין כותלי הבית

מאת: נועה בר-ניר

חוויית הצפייה בתיאטרון היא דיאלקטיקה של תחושה ומחשבה. תשומת הלב של הצופה נעה הלוך וחזור בין היצירה לפרשנות; לרגעים הוא נוכח בתוך האירוע התיאטרוני ולרגעים מתבונן בו מבחוץ, בניסיון לפענח אותו. חוויה של התמסרות מוחלטת היא נדירה, אך כשהיא קורית, היא משחררת את הצופה מהעקצוץ הטורדני של הצורך להבין את היצירה על בוריה.

התמזל מזלי לחוות זאת בעצמי במופע "קשרי משפחה" של קבוצת תיאטרון רות קנר. אם נהוג לחשוב שהתמסרות כזאת ליצירה מאפיינת מופעים מהז'אנר החזותי, כאלו שנוטים פחות לטקסטואלי, הרי שרות קנר – האם של תיאטרון הסיפור בארץ – מוכיחה אחרת.

שם המופע, השאול מאחד מבין ארבעת הסיפורים הקצרים עליהם הוא מבוסס, יכול להטעות בכלליותו. כי הקשרים המתקיימים ב"קשרי משפחה" – בין הדמויות, בין הסיפורים, בין השחקנים לקהל וגם בתוך הקהל עצמו – הם לא מהסוג שניתן להתיר. הם סבוכים וחמקמקים בדיוק כמו מושג ה'משפחה' העומד במרכזם, תמה נצחית ומועדת לקלישאתיות אשר קנר מצליחה להאיר בדרכים חדשות ובלתי צפויות.

אחת הסיבות ש"קשרי משפחה" הוא מופע שיש לחוות היא האופן בו הוא מתנהל. זה מופע תלוי מקום המתרחש בחלל אירוח נעים וביתי בדרום תל-אביב. הקהל המצומצם מחולק ל'משפחות' – קבוצות צופים שינדדו יחד בין התחנות השונות, המחולקות לפי איזורים שונים בבית: סלון, מטבח, חדר שינה וחצר (סמטה). הסלון הוא תחנת מעבר בין התחנות, בה הקהל שב להתכנס יחד ולשמוע את אחד הסיפורים בהמשכים. הסיפורים מגוונים מבחינת סגנון כתיבה, תמות וארץ מקור –  וכל אחד מהם הוא מופת של ספרות. "סבון" (לו סון, סין) עוסק באופן חמקמק ביחסי שליטה ובסמכות אב; "קשרי משפחה" (קלאריס ליספקטור, ברזיל) מאיר דרך רגעים פרוזאיים את הדקויות והניו-אנסים במערכת יחסים של אם ובת; "בן, בת, ילד" (של אסקילדסן, נורווגיה) מביא את הצד הציני והשנון של הזקנה; ו"חתןכלב" (יוקו טוואדה, יפן), הבחירה הביזארית של הערב, מותח את גבולות הנורמה של זוגיות במשפחה.

החלל מדגים היטב את המתח האופף את המופע בין אינטימיות לניכור. מצד אחד, הקהל והשחקנים חולקים מרחב משותף ופרטי, המעוצב כבית נעים ומזמין. מצד שני, הפרטים הקטנים מסגירים שלא מדובר בבית מגורים (זהו חלל לאירועים פרטיים): כמות גדולה מדי של כלי מטבח, ארון ציוד במקום ארון בגדים בחדר שינה, והיעדרם של חפצים אישיים המאפיינים בית משפחה. בחלקים מסוימים מתגנב סאונד של קרקוש כלים ומלמולים, שכמו מעיד על חיים אך נשמע מרוחק ובלתי נגיש.

גם היחסים בין המבצעים לקהל נעים על הפער הזה. הקהל הוא משתתף פעיל במופע: כבר בהתחלה התבקשנו לרשום על פתק משפטים ששמענו בארוחה משפחתית, שנאספו ונאמרו בפי השחקנים בקטע הפתיחה. באחת התחנות הצטרפנו לשחקנית בקריאה משותפת שיצרה רגעים משעשעים ומרגשים, ובתחנות אחרות הוגשו לנו תה ומרק ירקות מהביל שהעצימו את תחושות הרווחה והחמימות. המבצעים מסרו את הסיפור לכל צופה וצופה במבט ישיר וממרחק זעום, ולפעמים לא הרפו עד שקיבלו תגובה – מבט, הנהון, או צחוק של מבוכה קלה. אך למרות הקרבה לא הורגש שנופץ איזה מחסום. היחס היה אינטימי אך בלתי אישי, כאילו הקהל הוא דמות שתמיד התקיימה שם. ולמרות שהתפקיד הזה כמעט נכפה עלינו, שיתוף הקהל נעשה כה בטבעיות שכולנו קיבלנו זאת כמובן מאליו.

ככלל, חוסר מאמץ היה אחד האיכויות הבולטות ביצירה ובעבודת השחקנים. קולם של השחקנים דומיננטי אך לא תובעני, והשליטה שלהם בתוכן ובקצב של הסיפור חייבה את הקהל לעמוד בקצב. מלבד הסיפור "בן, בת, ילד" שמסופר בגוף ראשון, ומבוצע בשנינות ע"י עדי מאירוביץ' שמגלמת את הדמות הראשית, שאר הסיפורים נמסרים מעמדה של מספר יודע-כל. כך גם כאשר השחקנים מצטטים או מהדהדים דמויות שונות בתוך הסיפור, הם קודם כל מחויבים לפעולה המסירה. תפקידם הוא לא לשחק את הסיפור – אלא לקיים אותו, במלוא מובן המילה.

ואכן, אצל רות קנר והקבוצה הטקסט הוא חומר הגלם – וחומר  של ממש. בפיהם של המבצעים מצליחות המילים לעבור מהמימד הטקסטואלי למימד הפיזי, להתקיים באופן בו מתקיימים הקולות, הריחות והטעמים. המופע אולי נשען על ספרות יפה, דבר שיכול להרתיע צופים אחדים, אבל החוויה היא ממש לא 'בשמיים' – היא מתקיימת בכאן ועכשיו, נוכחת במרחב, מגרה את החושים. וכפי שפתחתי ואמרתי, יש מקרים בהם רושם עז חזק יותר מכל פרשנות. חמימות, ניכור, מבוכה, שובע, סלידה, רוממות רוח – כל אלו מתעוררים ומתערבבים במהלך הצפייה ב"קשרי משפחה". נושא המשפחה ביצירה אולי נותר אניגמטי וחמקמק, אך קבוצת רות קנר מבינה היטב שהחמקמק טבוע היטב בגופנו; והיא גם יודעת כיצד לגרות אותו החוצה.

קשרי משפחה

קבוצת תיאטרון רות קנר

יוצרים: רות קנר, יחד עם שחקניות הקבוצה – שירלי גל, עדי מאירוביץ', רונן בבלוקי, טלי קרק

פיתוח רעיונות: יאיר ורדי

עיצוב: כנרת קיש

פסקול ארוחה משפחתית: אבשלום אריאל

דימוי: רות גוילי

תרגומים: "סבון" – תרגום: אמירה כץ (עם עובד); "חתן כלב" – תרגום ועיבוד: רונן בבלוקי; "בן בת, ילד" – לפי הסיפור "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל", תרגום: דנה כספי (סמטאות); "קשרי משפחה" – תרגום: מרים טבעון (הספריה החדשה).

עיצוב גרפי: אוהד חדד

הפקה: יאיר ורדי

מנהל הבית: איתי פרץ

ניהול הקבוצה: שירה יובל

מועדים נוספים:

30/11-3/12 20:00 | בית חצרים, פלורנטין

* מתאים לקהל מגיל 16 ומעלה