הפרינג' (שוב) שולט בעכו

על (חלק מ)הצגות פסטיבל עכו לתיאטרון אחר

מאת: אביבה רוזן

עכו מלאה ושופעת, תרבות ומבקרים. זה לא דבר של מה בכך, אלא תוצר של עבודה רבה ומעמיקה. בשנה שעברה, היה שפע של מבקרים באתר הפסטיבל לתיאטרון אחר, אבל כיכר השוק הייתה ריקה. הזמן ומאמצים שהושקעו בקירוב מחודש של הלבבות הביאו לכך שתיירי התרבות שטפו את העיר העתיקה, על כל סמטאותיה.

הפעם בחרתי להגיע לפסטיבל ברכבת. היתרון המשמעותי היה בהיכרויות עם אנשים שהגיעו גם הם לפסטיבל. היה מעניין לשמוע את דעתם על ההצגות ועל האווירה. ועם זאת, הערה לרכבת ישראל: יהיה נחמד אם בזמן פסטיבל עכו, הרכבת האחרונה לתל אביב לא תצא בעשר בערב אלא מאוחר יותר ותאפשר למגיעים בתחבורה ציבורית להתנהל ללא לחץ.

ועכשיו להצגות התחרות בהן חזיתי.

ההצגות בדרך כלל מתחרות ביניהן לא רק בטיב ותוכן, אלא גם על הרצון להיות אחר. לעשות דברים אחרת, חלק מהיוצרים מצליחים יותר ואחרים פחות. ליוצרי הצגה "לינהארד פוקזי" היה רעיון מעניין שהיה מבוסס על שבט דמיוני בו חבריו מתכנסים ובוכים כל לילה, כל הלילה, מביעים את רגשותיהם ומתמודדים עמם. את מדורת השבט המדומיינת הזאת הם מעבירים לתקופתנו, תקופת הבוטוקס בה לא תמיד ניתן להבין אם אדם בוכה או צוחק.

רעשים ברמות של החרשת אוזניים נפלטים מהרמקולים האדירים, תפאורה שכוללת פיגומים, שלוש שחקניות ושחקן אחד, שמשחקים בכישרון רב אמנים בתחומים שונים, אופרה, רוק ועוד. אין ספק שהשחקנים, ובעיקר השחקניות, מלאי חן ומתחבבים על הקהל, אבל הרעשים הבלתי נסבלים שמביאים חלק מהצופים להגן על אוזניהם באמצעות ידיהם והתפאורה, לפחות בחלקה, לא ממש עושים את העבודה. איך אמרה אחת הצופות כשיצאנו מההצגה: 'אני מבינה את הרעיון של ההצגה, והוא מעניין וחשוב, אבל לא אהבתי אותה. יש להתחשב בקהל שלא מסוגל לסבול את הדציבלים המוגזמים'. לטעמי, הרעיון מרתק, השחקניות מקסימות ורמת המשחק מצויינת, אבל הצגה קצת מפוספסת, ומסיבות תפלות למדי.

"פקק" הוא סיפור שונה לחלוטין. אמנם ראיתי רק שלוש הצגות תחרות השנה, אבל כבר במסיבת העיתונאים שהציגה את ההצגות השונות, הבנתי שמדובר במשהו שונה לגמרי. הקהל נכנס לגן הבוסתן, ושם הוא פוגש בפקק אמיתי. מספר מכוניות עומדות בזו אחר זו, וצופרות, בדיוק כמונו כשאנו נקלעים לפקק. הצופים, מסתובבים בין המכוניות לפי ההתרחשויות. הפקק הממושך מביא אנשים שונים מאוד זה מזה לתקשר ולהתחבר זה לזה.

ככל שהסיטואציות האנושיות מתפתחות, כך נחשפת הגאוניות של היצירה, שהיא לא רק מאוד שונה בתפאורה ובמעורבות של הצופים, אלא גם מאפשרת לנו לתקשר עם סיפורי חייהם של אנשים בצורה אחרת, בגובה העיניים – הזוג הדתי שנוסע להתחתן בשתי מכוניות שונות, אך דרך ההתרחשויות בפקק שניהם מבינים כמה הם לא מתאימים זה לזו. ובכמה רגעים קומיים נהדרים המתרחשים לאחר מכן, היא מיד מתחברת לטינדר ומחפשת את בן הזוג הבא שלה בפקק. בת שמסיעה את אמה המבוגרת, הכנרת המוכשרת של הפילהרמונית, מתחשבנת עמה על מערכת היחסים ביניהן, שהולכת ומתגלגלת לפנינו ככל שהפקק מתארך והסוף מכמיר לב, במיוחד כשרואים אותו בצורה כזאת ובמרחק אפס. היוצר, נדב רוזיאביץ', הוא איש קולנוע וקריאטיב, וניתן לראות איך חשיבה אינטרדיסציפלינרית תורמת ליצירתיות ולראייה אחרת. היצירה לא פחות מגאונית בעיני, מרתקת לכל הגילים, מביאה הרבה ייחוד, ולא אתפלא אם היא תזכה במקום הראשון.

"בלוברי" היא הצגה שנגעה ללבי במיוחד. ההצגה עוסקת בטיפולי הפרייה שמסתבכים והולכים, נשים שעוברות הפלות ומתמודדות עם הסאגה הבלתי נגמרת של הורמונים, ציפיות, ניתוחים, גילויים קשים על גופן ועל מערכות היחסים שלהן, אכזבות והתמודדויות שנמשכות לעיתים שנים רבות, עד שמגיע תינוק, או כמו במקרה של היוצרת והשחקנית ובן זוגה שמשחק גם הוא בהצגה, נטלי ותומר קופל צוקרמן, שש שנים של הפריות בלתי פוסקות שהסתיימו עד כה באכזבה. גילוי נאות: כותבת שורות אלו עברה גם היא טיפולי פוריות קשים, כולל הריון שנפל וכל אלה הסתיימו בהפי אנד, באימוץ. כך שיכולתי להזדהות מאוד עם המתרחש על הבמה, כמו חלק גדול מהנשים בימינו שעוברות טיפולי פוריות כאלה ואחרים, ויוכלו להזדהות עם המתואר בהצגה. אך לא רק הן. בשיחה המתרחשת במהלך ההצגה, השחקנית הראשית היפהפיה, ליר כץ, מספרת שכמה מהסצינות קשות לה מדי, כיוון שהיא רוצה ילדים והסצינות הללו מלחיצות אותה. יש משהו מאוד יפה בהצגה הזאת, שמהדהד היטב את יצירותיה האחרות של נטלי צוקרמן.

ההצגה קשה לעיתים ומורכבת, אך צוות של שחקנים, ובעיקר שחקניות, מנגיש את התוכן בצורה יצירתית. מסך ענק עליו מוקרנות תוכניות בוקר שדנות באספקטים שונים של הריון ולידה, הפריות, עזרים, גילויים חדשים וסיבוכים, רצות ללא הרף ברקע. התפאורה כוללת בתחילת ההצגה בעיקר כיסאות עליהן יושבות נשים, וקול שקורא במספריהן ומזמן אותן לחדרים שונים. במהלך ההצגה, ובעיקר בסופה, מגיעים עציצים לבמה. עוד ועוד עציצים, עד שהבמה מוצפת בהן. העציצים מסמלים חיים, תינוקות ואולי תחליפים לתינוקות.

עכו 2022. ממשיכה את הקו של תאטרון אחר, מביאה חדשנות לצד בידור לכולם, שמושך חובבי תיאטרון בכל הגילים, לצד צעירים ומשפחות.

לינהארד פוקזי

בימוי, טקסט ועיצוב: עודד קוממי

עם ועל ידי: יואל פלד, מאיה שיף, נעמי שליו

צוות: שירה סנדיק, אביב קשת, עדן דולב, מרקו מילבסקי, איתמר ארליך, עומר שיזף, לילך דקל-אבנרי, מנחם גולדנברג

פקק

כתיבה ובימוי: נדב רוזיאביץ'

משתתפים: שירה וייס, עומר מאירי, אביבה גר, שירה נתן, אלחי לויט, דביר מזיא

מעצבת חלל ותלבושות: צליל רובינשטיין

הפקה: סתיו נזרי

מפעילת סאונד: ליאורה בירנבאום

בלוברי

רעיון וכתיבה: נטלי צוקרמן קופל

יוצרות: נטלי צוקרמן קופל, תומר קופל צוקרמן, עתליה ברנזבורג, אורי לנקינסקי, ליר כץ ושירה חסיד 

משתתפים: ליר כץ, שירה חסיד, אורי לנקינסקי, עתליה ברנזבורג, תומר קופל צוקרמן, נטלי צוקרמן קופל, סמהאר בדארנה מנסור, מירי פרבר, שי פרבר, גיל פרבר

במה ותאורה: איריס מועלם

תלבושות: קימ טייטלבאום

 תאורה: אורי לנקינסקי

 מוזיקה מקורית: יוני גבורה

 וידיאו:  שקד הררי ואיריס מועלם

הפקת וידיאו: שקד הררי

 ליווי אמנותי: ג'ייסון מוריס דנינו הולט

---