על ההצגה "פ.י.ת"
מאת: איתמר מועלם
ההצגה "משפט פיתגורס", מאת נתן אלתרמן, עלתה לראשונה בתיאטרון "הבימה" ב1965, אך ירדה לאחר 13 הצגות בלבד בגלל ביקורות צולבות. הטענות העיקריות היו שבמחזה חסרו האלמנטים השירתיים שהופיעו במחזותיו הקודמים של אלתרמן ("פונדק הרוחות" ו-"כנרת, כנרת"), ושהרעיונות והמסרים אותם ניסה להעביר לא עברו כלל ונרמסו על ידי יתר מרכיבי היצירה, שהיא בבסיסה בלשית. אלתרמן, בתגובה, צירף להוצאה המודפסת של המחזה אחרית דבר המתיימרת לפרט ולהסביר בדיוק את כוונת המשורר. כעת, כמעט 60 שנה אחרי ובפרספקטיבה חדשה, מעין אבן מנסה לעבד את המחזה ולהחיות אותו מחדש – האם הבעיות שהיו למבקרים אז תקפות גם היום? נעבור דבר, דבר.
הבמה הייתה מופלאה. צורתה ועיצובה קלעו בדיוק לתמה ולאווירה, והתאורה שהורכבה עליה הייתה מאיימת בדיוק באופן הנכון לאנרגיה של ההצגה. זו האחרונה לא פחדה להפחיד את הקהל, אבל מבלי שזה באמת יהיה מפחיד – וזה בדיוק מה שהפך את זה לקריפי במידה הנכונה. בנוסף, המוזיקה המדהימה שכתב הבמאי העלתה את האווירה לרמה אחרת, והאווירה היא הסיבה העיקרית ללכת לראות את ההצגה. לכך, נוסיף את הניגודיות בין אולם האבירים הישן לבין כוך הטכנולוגיה החדש, שהייתה מדויקת מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון של היצירה.
ראוי לציון את יניב וינגורצקי, ששיחק את פ.י.ת, הרובוט. התנועה והדיבור שלו היו מסונכרנים למשעי ויצרו יחד מכניקה מאוד ברורה ופשוטה להבנה. הוא לא סתם זכר בעל פה, הוא השרה תחושה חיה, אפילו מציאותית. באופן אירוני הוא הגיב לדמויות באופן כנה וחי ולא, ובכן, כמו רובוט. גם זאב שמשוני בתור ה"מנהל" של פ.י.ת העביר את העייפות ואת חוסר האונים היטב. לעומת זאת, הילה לב-ארי, שגילמה את דינה, לא עבדה טוב בתוך ההצגה. היא לא הגיבה באופן אותנטי למתרחש ורגעי הדרמה בהן היא כביכול משתגעת ונשברת היו ריקים ולא אמינים.
בסופו של דבר, כמו בהעלאת הבכורה של היצירה, החלק הכי חלש בהצגה הזו – זה המחזה עצמו. הבעיות שהיו למבקרים בשנות ה-60 עם המחזה הזה לא נפתרו. עדיין לא ברור מה העמדה של אלתרמן לגבי רובוטים ומה בדיוק המסר שהוא רוצה לספר, שאלו בדיוק היו טענות המבקרים בשנות ה-60: "מהי שליחותו האידיאית של המחזה הזה?", תוהה אלי יריב באוקטובר 65', ולא מקבל תשובה. הטענות החופפות לא נגמרות כאן, שכן גם ההצגה הזו, כמו ההצגה ההיא, נגררת ונמתחת בלי באמת להגיע לנקודה או למסר שעליה להעביר, ואכן: "יסודות המתח הבלשי מסבכים את המחזה והופכים אותו לארוך ולמייגע עד אין קץ", אלי יריב שוב מחזק אותי.
בשורה התחתונה – ההצגה היא חזקה ויש לה אווירה קריפית נכונה, בנוסף לתצוגת משחק מצוינת ברובה. אך מה שלא עבד אז במחזה לא תוקן היום, לא באמת. לא נורא. עוד 60 שנה ננסה שוב.
פ.י.ת
פסטיבל עכו לתיאטרון אחר
עיבוד, בימוי ומוסיקה מקורית: מעין אבן
משחק: הילה לב-ארי, יניב ויגורצקי, זאב שמשוני
עיצוב תאורה: יאיר סגל
ייעוץ בעיצוב: רועי יוסף
עוזרי הפקה: אבישג אורפז וטל גלאון
לפרטים, מועדים וכרטיסים באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק
מרתה יודעת 