(ר)אבולוציה של "גשר": הדים לטכנולוגיה המתחלפת

מאת: אירית ראב

שבת בערב. רחובות תל אביב-בואכה יפו מפנים את מקומם בצבעי ורוד-אפרסק לדמדומים כחולים-אפורים, המגיעים מוקדם יותר ויותר מדי יום. שדרות ירושלים הנטושות מתנועת מכוניות, מכינות את מקומן לרכבת שמתעתדת להגיע מתישהו בקרוב, אולי כאשר גודו יפציע אל הבמה.

בינתיים, לפני ההצגה, בקפה ליד תיאטרון "גשר", יושבת בין שני זמנים מקבילים – מימין, שתי גברות מבוגרות בלבוש אלגנטי ופנינים; משמאל, חבורה של בחורות צעירות בטי-שירט ומכנסיים קצרים, שמעטרות כל מילה שנייה ב"כאילו" בלתי רצונית וחסרת פשר. באמצע בית הקפה, המלצר מתזז את דרכו בין שולחן אחד למשנהו, עושה מעין מחול מלוטש במיוחד, עם פירואט וסולו מדויקים, מרחף בין השולחנות, פה מניח קפה מהביל, שם מניח סוכר, במקום אחר, מנת סלט חסה עם טחינה וחלה, עד אשר הטאבלט בו הוא נעזר בכדי לרשום את ההזמנות נדם באופן פתאומי. על אף הקלקות המלצר, שנעשות נואשות יותר ויותר מרגע לרגע, המכשיר אינו מגיב. ההזמנות נערמות, הסועדים נרגנים, עד שאחראית המשמרת מגיעה, עם סיגריה בידה, מאפסת את המכשיר ומדליקה אותו מחדש. ותבוא לקפה גואלת.

אנקדוטה זו, שוודאי מתרחשת בכל בית קפה שהוא, כמעט בכל מקום בעולם, מהווה כהקדמה הגיונית ולגיטימית בהחלט להצגה החדשה "(ר)אבולוציה", העולה בימים אלו על במת תיאטרון "גשר". זוהי הצגה מהסוג המשובח, כזו שלא מאכילה את הקהל בכפית, אלא מציגה בפניו סוגיה מסוימת, וגורמת לו לחשוב ולהעלות שאלות בכוחות עצמו.

ההצגה, שנוצרה בשיתוף פעולה מרתק בין אילן רונן, על הבימוי, לבין יעל רונן ודימיטרי שאד על המחזה, מעבדת אל הבמה את הטקסטים הכמעט נבואיים של יובל נח הררי. העלילה הבדיונית מתרחשת בשנת 2040, ומציגה שלוש עלילות משיקות ומסתעפות – (זהירות, סמי-ספוילרים) בראשונה, רנה ולנה, זוג המבקש להביא ילד לעולם וכמו כולם עושה זאת באופן מלאכותי, תוך יצירת תינוק משודרג המוכן לחיים הקשים שעומדים להיות בכדור הארץ בעשורים הבאים. תוך כך, הם נדרשים להחליט האם להביא לעולם מנהיג מהונדס במיוחד בחסות מכון המחקר של אוניברסיטת ברקלי, העלויות כולן על חשבון הגוף החוקר, אך התמלוגים, קרי התוצרים המבורכים של המנהיג לעתיד, שייכים לברקלי. בעלילה השנייה, סטפן פוקס, הדוקטור המהולל המתמחה ביצירת תינוקות מושבחים, נתקל במשוכות בחיי האהבה שלו, שכן בן זוגו והוא אינם מצליחים ליצור אינטימיות אמיתית, כמו פעם. בשלישית, טטיאנה, אישה באמצע חייה, נאלצת להתמודד עם אובדן אמה ועבודתה, תוך התמודדות עם תלאות הטכנולוגיה המצליחה לשנות את חייה עד בלתי הכר.

אחד האלמנטים הנפלאים בהצגה הזו הוא המשחק המצוין של כל אחד ואחת מהשחקנים והשחקניות על הבמה. אלון פרידמן, יוצר באופן משובב ומרגיז גם יחד את דמותו של אלקטו, רב-המשרתים העתידני, שמהווה גרסה עתידית לסירי ונגזרותיה. הוא חולש על כלל תחומי החיים, בבית החכם ומחוצה לו, ומנסה להעניק חיים יותר פשוטים, לכאורה, לבעליו בכך שהוא מחליט את כל ההחלטות הקטנות והגדולות, כגון מתי לאכול ומתי להאיר ומה לקרוא ואילו רגשות הפרט חש באותו רגע נתון. עידו מוסרי ורות רסיוק מגלמים באופן נפלא את הזוג הבורגני המבקש להביא ילד נוסף לעולם. ברגעים קומיים כמעט גאוניים הם מציגים התנהלות ביתית הגיונית למדי בה הבעל מתמודד עם מכשירי החשמל המורדים בו, ובמקביל, אשתו עוברת על האותיות הקטנות של ההסכם עם אוניברסיטת ברקלי על עתיד ילדם.

מיכל ויינברג המצוינת מגלמת באופן מרתק ומעורר הזדהות את טטיאנה שבמחי יד כל עולמה ועתידה נכתשים לכדי אבק ווירטואלי. מאישה שהגיעה אל שכונת הפליטים ההולנדים, והביעה בלבה ובטלפונה כמיהה לאהובה לשעבר, רנה, ובמקביל הביעה בקול את ההזדהות עם מצבם, לאחר שכל מדינתם שקעה למצולות וחלקם פנו למעשי טרור נבזיים בכדי להביע את מחאתם, היא הפכה לאישה מובטלת ואיום על הדמוקרטיה. זאת, מאחר שאלגוריתם חכם, לכאורה, הציג תחזית אפשרית לפיה בשל אובדן עתידי של אמה, הכנסותיה העתידיות ייפגעו, ובמקביל, בשל הזדהות עם מצבם של הפליטים, היא עלולה לחבור לטרוריסטים. הפוטנציאל המזערי, במקרה שלה, הפך אותה מאישה פרודוקטיבית ונורמטיבית בחברה, לטרוריסטית פוטנציאלית שיש למדר ולעצור מבעוד מועד. האלקטו שלה הופך מידיד לבוגד, כאשר בשם החוקים החדשים הוא מעביר את התחושות והרגשות, אלמנטים פרטיים שלעולם לא יקבלו מימוש בשל אופייה הפציפיסטי של האישה, לידי המשטר.

במקביל להם, גלעד קלטר מגלם באופן מכמיר ונהדר את דמותו של אלקטו-של-טטיאנה, ואת דוקטור פוקס המהולל. כל אחד מהם, בצורה שונה לחלוטין, מנסה להגיע לאהבה אינטימית עם מושא אהבתם. זאת, בגבולות האפשר, כמובן, שכן הראשון הוא רובוט, והשני מבקש את מגעו של בן זוגו, שמעדיף לתנות עמו אהבים רק במציאות הווירטואלית.

שלוש העלילות המוזכרות לעיל, מתרחשות על במה יחסית ריקה, אליה נכנסים ויוצאים פריטי ריהוט אחדים. בגבולות הבמה, שלושה מסכים גדולים, הנעים בהתאם לשינויי הסצינות, ומציגים אימג'ים שונים שמחזקים את מאפייני העולם הדיסטופי, בין אם מדובר על צילומי גורדי שחקים בשעת לילה, ביניהם נעות מכוניות מעופפות, ובין אם מדובר על אימג'ים נעים של מפלים, כוכבים וצורות גיאומטריות המשחקות זו עם זו.

עם זאת, על אף העובדה שאלמנטים אלו בהחלט הכרחיים להצגה עתידנית מעין זו, בחלק גדול מהמקרים נראה שהם לא באמת מוסיפים לסצינות עצמן, ולעיתים אף מציגים אימג'ים הפוכים ומנוגדים למה שמתרחש על הבמה. למשל, בסצינה היפה בה טטיאנה ואלקטו שלה מגיעים לשכונת הפליטים, כדי להציץ על הדירה שבה היא ורנה גרו פעם, המסכים מציגים את השכונה מבחוץ. בפני עצמו, יש פה אלמנט וויזואלי מצוין, אבל כאשר אלקטו מציג בפניה סרטון שצולם פעם, שלה ושל רנה, הוא מציג אותו בפניה בלבד, על הטבלט הידני שלו. למה לא להציג את זה על המסכים עצמם? תראו לנו את מה שטטיאנה רואה, שכן, אם במציצנות עסקינן, אז עד הסוף. ואם כבר מציצנות – אז מדוע בסצינת האהבים של סטפן ובן זוגו, בה הראשון הוא מצרי קדום והשני הוא דרקון גדול ומצויד, המוצג על המסכים הוא חלל גיאומטרי בשחור-לבן ותו לא? או שתעזו ותראו לנו את מה שבני הזוג רואים, או שלא תיעזרו באימג'ים מוקרנים בכלל.

במקרים אחרים, המוצג על המסכים הוא חסר פשר כל כך, עד שהוא מעורר מחשבה על טיבה של הטכנולוגיה בכללותה. דבר זה, מקבל ביטוי יפה במונולוג של רנה. לבד על הבמה, הוא מביע את המשנה שלו בנוגע לכך שלמעשה הקלקול המודרני-טכנולוגי לא נוצר במהפכה התעשייתית, אלא הרבה קודם לכן, בפיתוח החיטה. בתשוקה לדבר ובמשחק באמת מצוין של מוסרי, רנה מסביר מדוע האדם היה צריך להמשיך ללקט או לצוד, ובערב – להיות עם המשפחה והילדים במערה. כל זאת מתרחש כשמאחוריו, המסכים מציגים כוכבים נעים. בפני עצמה זוהי תמונה יפה. אבל המוצג על המסכים למעשה גונב את ההצגה ממוסרי, ובכך עושה לו סוג של אפ-סטייג'ינג לא הגיוני, ואפילו מקומם. תנו לנו לראות את משנתו של רנה, את משחקו המשובח של מוסרי, ולא את הכוכבים שמאחוריו.

בכך, היוצרים למעשה מציגים את היחס האמביוולנטי כלפי הטכנולוגיה עצמה. מצד אחד, אין ספק שהטכנולוגיה והמצאותיה הרבות מספור עושות את החיים להרבה יותר קלים ונוחים. מצד שני, האם באמת אנחנו רוצות ורוצים מקרר כל כך חכם שהוא סוגר את שעריו בשעת לילה מאוחרת, רק בגלל שהוא ניטר שרמות הסוכר של הבעלים שלו הן גבוהות והוא אכל מספיק פחמימות ריקות להיום? או יותר מכך, האם אנחנו רוצים ורוצות עוזר טכנולוגי מיומן, שמקל על החיים אך הופך את המחשבות הכמוסות לכדי מעשים פוטנציאליים חסרי בסיס?

מאידך, על אף העובדה שהיוצרים מציגים שאלות מאוד חשובות בנוגע לטיב ולחיוניות הטכנולוגיה, ניכר שיכולות החיזוי שלהם, או של נח הררי עצמו, טיפה מוגבלות. מצד אחד, הדימויים הדיסטופיים המוצגים על הבמה, שאולים כולם מאינספור סרטי מדע בדיוני שכבר נראו על המסך הגדול. מדוע לא לפרוץ את גבולות המחשבה והדימוי בצורה נרחבת יותר? ובאותה נשימה, האם באמת תהיה תאוצה טכנולוגית, תוך עשרים שנה בלבד, בה יהיו צ'יפים מיוחדים שיוכנסו לגוף האדם, ינטרו, ישעתקו וישבחו את הDNA שלו לדורות הבאים? האם באמת יהיה עוזר ווירטואלי מיומן שיהווה כתחליף עתידני למר קרסון מאחוזת דאונטון, אבל במקביל יעביר לשלטונות את מחשבותינו הכמוסות? האם יהיה מקרר חכם כל כך או מושבי תיאטרון מתוחכמים כל כך שיידעו מראש את הצרכים והרצונות שלנו, עוד לפנינו?

אמנם, אם מסתכלות על עשרים השנה האחרונות, בהן הפציעו הטלפון החכם, פייסבוק ואחיו הכה רבים, סירי ודומותיה, מדפסות תלת מימדיות וכן הלאה, כך שבהחלט יכולה להתקיים קפיצת מדרגה טכנולוגית שכזו. אולם, עדיין, גם רוברט זמיקס חזה שכבר ב2015 יהיו מכוניות מרחפות והובר-בורדים, אך הנושא עדיין בטיפול. גם הרכבת הקלה, שיא הטכנולוגיה התעבורתית של ישראל שנת 2022, עוד לא התממש, על אף התחזיות.

בנוסף לכך, חלק מהאלמנטים העלילתיים לא ממש הגיעו לסיום כלשהו, ונותרו פתוחים. היצירה לא מציגה מה קורה בסוף עם רנה ולנה – האם הביאו ילד לעולם בחסות ברקלי או שנפרדו בגין משוכה זו? מה קורה עם סטפן ובן זוגו, האם הצליחו להתמודד עם התגלית שנחשפה בטיפול הזוגי, הטכנולוגי למהדרין כמובן, או שנפרדו? ומה קרה בסופו של דבר עם טטיאנה? האם נעצרה והוגלתה או שברחה אל שכונת ההולנדים בניסיון עקר להגיע אל אואזיס האהבים לשעבר שלה ושל רנה? מצד אחד, היצירה לא מציגה איזשהו אספקט כלשהו לאן הרוח העלילתית נושבת ומה עלה בגורלם של הגיבורים. מצד שני, כמו בשיחות הווירטואליות של היום, בהן התקשורת היא בלתי קוהרנטית ושיחת ווטסאפ יכולה להיקטע בגלל שהוסחה דעתו של הצד השני או בגין חרדת FOMO שרירותית, זה סביר בהחלט שגם יצירות עתידניות יציגו עלילות הנקטעות באיבן.

כך או כך, בזכות שחקנים מצוינים, בימוי ומחזה מרתקים, ומוסיקה משובחת שמכניסה לאווירה, העולם הדיסטופי של "(ר)אבולוציה" מעורר שאלות חשובות ומצמררות על אודות הדי הטכנולוגיה המתחלפת.

(ר)אבולוציה

תיאטרון גשר

מאת: יעל רונן, דימיטרי שאד

בהשראת ספרו של יובל נח הררי

בימוי: אילן רונן

עיצוב תלבושות: יהודית אהרון

משחק: אלון פרידמן, גלעד קלטר, עידו מוסרי, רות רסיוק, מיכל ויינברג

מוזיקה: שאול בסר

תנועה: שרון גל

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

ווידאו: סטפנו די בורו

סאונד: פליקס שפושניק

עוזרת במאי: מתן דרעי ברש

---