דיסטופיה של הצגה, אוטופיה של אנסמבל

על ההצגה "הבשורה"

מאת נועה בר-ניר

התיאטרון בארץ הוא כבר לא רק תיאטרון שנע מן המרכז החוצה. תל-אביב היא עדיין מעוז התעשייה, ובהיכלי תרבות ברחבי הארץ הצגות אורחות ממשיכות להיות גולת הכותרת עבור קהל המנויים, אך כל אותן הכרזות שיש 'להביא' ו'להנגיש' תיאטרון איכותי לפריפריה, יש בהן חצי טעם. ראשית, מפני שלא חסרות יוזמות שמוכיחות שתרבות מקומית עושים טוב יותר מתוך הקהילה, ולא מחוצה לה. ושנית, אם על הזכות השווה לתרבות ואמנות אין מה להתווכח, הרי שעל השאלה מי אמור להעניק אותה למי ולמה – דווקא אפשר.

"הבשורה" של תיאטרון דימונה, הצגה שעוסקת בין השאר בשאלות על תרבות וחברה, הוכיחה שהרוח נושבת גם בכיוון ההפוך. אמנם במחזה עצמו, שנכתב ע"י נעמה שפירא ואורי וידיסלבסקי שגם ביים, לבשורה יש משמעות שלילית ובלתי רצויה. אך מבחינה אמנותית מדובר ביצירה מלאת חדווה ותחושת שליחות, השמורה אולי לאלו המעזים להרחיק כדי לשוב למקורות.

עלילת המחזה מתרחשת במציאות דיסטופית המתכתבת עם תבניות מוכרות בז'אנר. לאחר שמגיפה קטלנית גבתה את חייהם של שליש מתושבי העולם, מתבסס שלטון חדש בשם "הבשורה" המבטיח למאמינים בו חיי שקט ושלווה. הקאצ' – על כולם לחשוב באופן אחיד. הזיכרון של מאמיני "הבשורה" נמחק מדי לילה, וכל בוקר הם קמים מחדש נטולי ספקות וביקורת כלפי המציאות.

כך קורה גם לאל"ף (צח מלול), עוזר צעיר לבמאית בשם מ"ם (נעמה שפירא), הנמלטים יחד מן הבשורה ומוצאים את עצמם בצומת דרכים נטושה. למרות התנגדותם לשלטון החדש, הם מקבלים על עצמם תפקיד השייך לשוהים בצומת: עליהם לדון לחיים או למוות עגלות שחקנים נודדות שעוברות בדרך. בעוד אל"ף מונע יותר מהצורך לשרוד, מ"ם משוכנעת שכך הם יצליחו לחתור תחת הבשורה ולהציל את התרבות מהכחדה וצנזורה.

לא פשוט לברוא עולם בדיוני-דיסטופי מאפס, ואולי מסיבה זו הדיסטופיה נפוצה יותר בטלוויזיה ובקולנוע שם היריעה רחבה יותר. לכן הצורך של מ"ם לרענן את זיכרונו של אל"ף ובכך למסור לקהל מידע חיוני הוא פתרון דרמטורגי מעניין – שיש בו גם מלכודת. האקספוזיציה מתקשה להיחלץ מאינפורמטיביות יתר והמשקל הדרמטי נופל על הדינמיקה בין מלול ושפירא, שהיא חיננית אך חסרת התפתחויות בשלב זה.

עם זאת, ברגע שמתחילות להגיע העגלות והעולם הבדיוני נכנס לפעולה, החשש שההצגה לא תעמוד באתגר מתפוגגת. שפירא ווידיסלבסקי רקמו מציאות אלטרנטיבית מפורטת ומנומקת, שמתגלה כמגרש משחקים פורה לשלל המצאות ותפניות. התבנית של תיאטרון-בתוך-תיאטרון מעצימה את העושר הבימתי והסגנוני, וגם אם הקטעים המבוצעים בעגלות לא אחידים ברמתם, יש כאן חופש יצירה אותנטי ונטול ציניות.

הקשרים הנמתחים בין תיאטרון, ביקורת ופוליטיקה מתבהרים בשלב די מוקדם, וכך גם עמדתם החד משמעית של היוצרים בנושא. עם זאת, המסרים נשמעים מעט כלליים ולא 'מסוכנים' כפי שהמחזה מציג אותם. האלגוריה ש"הבשורה" מנסה לייצר אולי עומדת כסיפור בפני עצמה, אך לא נוקבת מספיק במפגש עם המציאות. שחקן חיזוק מפתיע שסייע בכך היה דווקא שר התרבות חילי טרופר, שהגיע להצגה החגיגית כדי לברך את התיאטרון על קבלת המעמד של תיאטרון רפרטוארי ונשא דברים בפתיחה. זה היה כמעט מענג להציץ בו מתנוון בכיסאו אגב לעיסת מסטיק, לאורך הצגה שלמה שמתחה ביקורת על ניוון תרבותי.

מעניין גם לראות את הקשר בין הדמות של שפירא, נושאת-לפיד המבקשת להעביר את משימת התיאטרון לדור הבא, לבין הקאסט הצעיר שמשחק לידה. העובדה שתיאטרון דימונה מקדם מערכת גומלין בין-דורית וגם מציב אותה באופן תמטי בהצגת הדגל שלו, מחזקת את חשיבותו וייחודיותו בנוף. כמעט שאין פערים בין השחקנים הוותיקים לחדשים, חלקם בוגרים ובוגרות טריים של בתי ספר למשחק. כולם כאחד מתמסרים בלב שלם לעולם הבדיוני וממלאים אותו בחיוניות וברגש.

בסופו של דבר, "הבשורה" היא אירוע תיאטרוני העולה על סך חלקיו. נקודות התורפה של ההצגה נובעות מאיזו כמיהה לזקק פשטות תיאטרונית, חפה מהגדרות ומגבלות. היוצרים השאירו את המגננות וזהירות היתר במרכז והתפנו ליצור מתוך אמונה כמעט נאיבית. תיאטרון דימונה מצליח בדרכו האמנותית לממש שאיפה של יוצרים רבים לשחק בקשרי הגומלין שבין המציאות לתיאטרון, ללכלך את אלה באלה ולשמור חסד לסקרנות ולהנאה – אבני היסוד של מעשה היצירה.

"הבשורה"

תיאטרון דימונה

מחזה: נעמה שפירא ואורי וידיסלבסקי

בימוי ומוזיקה: אורי וידיסלבסקי

שחקנים: נעמה שפירא, צח מלול, קובי יילוז, חנית כהן, מור יוסף, שיר שאלתיאל, עדי אלדדי, עמנואל דמידוב, רמי שוורץ

תפאורה: אלסנדרה נרדי

תלבושות: אורנה ברנט שמעוני

תנועה: דניאל זעפרני

תאורה: אורי מורג

ניהול טכני: קובי בן שבת

מנהלת הצגה: סיוון אזולאי

מועדים נוספים:

18-20/10/22 20:30, תיאטרון דימונה

יש אפשרות להסעות מתל אביב, לפרטים בדף ההצגה באתר תיאטרון דימונה – הקליקו על הלינק

---