מניפולציה של קול וחומר

על יצירות לימבו 2, אינטימדאנס 2022

מאת: שחר ברקוביץ

כאשר אני נכנסת לפסטיבל במה כלשהו, אני מקווה לעבור איזושהי חוויה, חוויה אנושית. פסטיבל "אינטימדאנס" מזמין את הקהל למשחק משותף עם גבולות המחול, ומציג יצירות ראשוניות קצרות ואינטימיות, ומכאן שמו. בפועל, המפגש האינטימי היה עם עצמי.

כבכל שנה, תיאטרון "תמונע" הפך במשך ארבעה ימים (31/8-3/9/22) לבית של אינטימאדנס. השנה מנהלות אותו אמנותית מרב דגן וסתיו מרין, מחוייכות וביד טובה, הן מובילות את האירוע. בפסטיבל ה-23 (!), העוסק במחול עכשווי, דגן ומרין בחרו תשעה יוצרים ליצור סביב תמה משותפת.

כבר בכניסה למתחם מוצג לבאים הלוגו LIMBO, וורוד וגדול, לצד עצי דקל וכסאות נוח. בבר מציעים קוקטיילים צבעוניים. כולם מזמינים את הצופים להיכנס לחוויה. מה זה LIMBO? אתם בטח שואלים. זוכרים את המקל הזה שיש למצוא את הדרך לחצות תחתיו, לכפוף לאחור ולהגמיש את הגוף בכדי לעבור? המונח מושאל מהנצרות, LIMBO הוא מרחב לא מוחלט בין גן עדן לגיהינום לנשמות אבודות. אזור ביניים זה, בין המרחבים, המקום הלימינלי על הסף, הוא שעניין את דגן ומרין. היוצרים התבקשו לחקור ולמצוא ווירטואוזיות במרחבי ביניים אלה, בין המדיומים, בין גל אחד לשני, בין חוסר וודאות לוודאות חדשה. השנה, הפסטיבל הורכב משלושה מקטעים, בכל מקטע שלוש יצירות, במוצאי שבת, היום הסוגר את הפסטיבל, זכיתי לראות את לימבו 2.

כבר בחלל הבר, הקהל נכנס למרחב הבין לבין, "BEIN LE VEIN" – מיצגים של נעה אלרן בין מדיומים, נוכחים בחלל. במרכז המרחב תלוי מהתקרה מיצב תאורה, "גחליליות" המורכב מנורות לד ארוכות הניצבות זו לצד זו. על במה בצד, כמו תחנת רדיו קטנטנה ושקופה, נערך "חיות מחול" פודקאסט המתקיים בלייב על ידי איריס לנה וילי נתיב. כשהגעתי, השתיים ראיינו את עידו פדר. הקהל נכנס, חלקו זוכה להאזין דרך אוזניות ולהקשיב לפדר, מנהל פסטיבל "צוללן", המשוחח על תפקידו של הפסטיבל ומקומו בשדה המחול. לפני כן, היה ראיון עם נאווה צוקרמן, אותו פספסתי, כי לא היו אוזניות פנויות (FOMO). גם המאזינים מוארים בפנסים. הקהל שעמד מסביב, וברחבי המתחם, הנו קהל תרבותי מסוקס, מקהילת המחול, קולגות. אפשר לזהות מי רקדן, מי בשדה ומי משקיף מן הצד והגיע לראות את בן משפחתו.

מתוך "הולכת על שתיים". צילום: דוד קפלן

מופע ההתכנסות, "ALOT/עלות", החל. הקהל עמד וישב סביב לפסל (מיצג התאורה), ציוצי ציפורים ממלאים את האולם. הפרפורמרית יפעת זיו, לבושה בחולצה מוזהבת ואודם אדום, שיער קצר חתוך בדיוק רב, על במה מוגבהת בצד, קוראת קולות לתוך מיקרופון ומהדהדת אותם בעזרת לופר. תוך כך, אורות גוף התאורה שיצרה נעה אלרן, נדלקים וכבים לפי מוצא פיה, כמו מרקידה את האורות בקולה. בכוראוגרפיה של מיתרי הקול והאור, פנסי הלד סנוורו את הקהל בחלל החשוך. התחושה המלווה באוויר היא בין טבע לבין פְּנִים, לבין נשימות. ניכר שכל הקהל נודד יחד איתה לעבור את הסף בין הלילה ליום.

יכולתי להמשיך ללכת לאיבוד אך מחיאות הכפיים קטעו ונכנסנו לאולם החנייה. דבוקה בפינת הבמה על הרצפה הלבנה, הרקדנית היוצרת מביטה על הקהל שנכנס. אני אוהבת את אולם החנייה, מכל מקום ניתן לראות מצוין וגם ניתן לראות ולהציץ על הקהל. מדי פעם שומעים כלי רכב מן הרחוב ואז פתאום אני נזכרת: היי, אני בעולם, עולם-אולם התיאטרון.

ביצירתה, 'הולכת על שתיים', מיקה קופפר התחילה לפרק ולהרכיב את גופה. משחקת בשבירה ונעילת מפרקים תוך שהיא מקורקעת לרצפה. נעליה שחורות. כמו סטפס של מקצבי החזקה (דחיפה וקריסה). קופפר תופסת וזורקת את גופה, ידה מקדמת את רגלה בעודה מוטלת על הצד, ועוד יד מקדמת עוד כף רגל, הברך דוחפת ראש, ריטואל של דחיפות ותסבוכות. צורות ומניפולציות גוף במבט כנוע. מלבן תאורה לבן בתוכו היא סבוכה, מוזיקה קלאסית מלווה את תנועתה המתגברת תוך שהיא רצה ומשקשקת במקום מצד לצד כמו תעתוע ראייה. תנועותיה מדויקות ואסתטיות בצורה מענגת, תוך שהיא מעניקה מקום לאינטליגנציה ולדמיון של הקהל. כך היא מאלפת את גופה מחדש לעינינו. כפיים סוערות.

מתוך "Pretending To Give In". צילום: דוד קפלן

כבה האור, נפתחת דלת ורודה בפינה השנייה של הבמה. מתוך החריץ יוצא קימ טייטלבאום, ומתחילה היצירה "Pretending To Give In". טייטלבאום לבוש בשמלת קשירת קולר מבריקה וורודה ומוביל 'figure' שופע דימויים. ה"figure' נראה כמו מזרון ים הרוס, חלק של גג גלי או סירה, וטייטלבאום שוכב על גבו, רגליו פסוקות לקהל אשר מגלה שהוא עם שמלה ללא תחתית. העירום שלו פעור. טייטלבאום מוציא מתוך ה'figure', שנדמה פתאום לאיבר מין, צבע ומצייר קו על פניו. הוא מלטף עצמו, מלקק את הגג, מישיר מבט, טובל אצבע בפה, מחייך, הקהל מגחך. טייטלבאום פותח בסיפור גילוי עריות מטריד, עליו הוא חוזר בשלוש שפות. באנגלית ורוסית הוא כבר מתחיל לנוע. הדימויים והסאונד הופכים לשדה תעופה בו הוא מכסה עצמו בחולצה מנומרת. לקראת סוף הקטע מופיע בלופים סאונד עם משפט אחד: 'מכל האנשים שפגשתי בדרך, אני מצטער'. עלתה תחושה שטייטלבאום מגיש לקהל את לבו בכוח, דוקר. בתמונת הסיום, הוא תולה את הfigure על עמוד ברזל, ושוכב לצדו מקופל לעובר. היצירה לוותה בתאורה מרתקת, שצבעה את הבמה ויצרה מניפולציה על הדימויים שיצר. 

על אף שפע הדימויים והחשיפה, בכל המובנים, שהתגלו ביצירה של טייטלבאום, על אף שהתקשתי במעט להתנתק ולצלול אל הקטע הבא, שמתי פעמיי והמשכתי ליצירה הבאה. "קיש קיש קריא", שנוצר על ידי רתם הלר, ומבוצע על ידה, בשיתוף תפארת קלימובסקי ונועה ברטור. אני לא אשקר לכן, בתור רקדנית, כאשר אני רואה שלוש נשים על הבמה, אני מעט סקפטית – על מה ידברו הגופים הללו, שכבר מספרים סיפור בבגדים המפוספסים? גופן מספר הפעם סיפור על מכונה מטלטלת. זהו מופע ללא מוזיקה מלבד הסאונד שיוצרת קופת חיסכון מרובעת העוברת ביניהן מיד ליד, בתוכה מטבעות. הן יוצרות מקצב או מכתיבות מקצב או שהמקצב מוכתב בכלל מעליהן. תוך כך, הזמזומים שלהן נשמעים בחוזקה. כל קולות הבמה נבעו מן קולות המכונה, ההתחלה הייתה כל כך שנונה כך שנסחפתי למניפולציה שהן יצרו זו על זו, ביחסי שליטה וכניעה, עד לכדי התשה כמעט מוחלטת. מעניין לראות בחורות צעירות כל כך, מותשות ומרוששות. המכונה המורכבת מגופיהן הולכת ומשתנה. הקופה עוברת ומשתקשקת יחד עם גופן באופן מדליק ומעורר הומור. באמצע הקטע כל החסכונות נשפכים מהן, מטבעות עשר אגורות מתפזרים על הבמה. לסיום, הן העבירו מטבע זו משרוול של זו, ללא תוחלת, התגוששו זו עם זו. מחיאות כפיים.

האור נדלק על הקהל והוא מתחיל לזרום החוצה, לסיגריות, לרגע שאחרי. בתור לשירותים ועל המדרכה בשונצינו בחוץ, אני שומעת אינטרפרטציות למופעים ותחושות שונות. על אף השוני בין תחושה אחת לאחרת, וגם אצלי, עלתה תחושה כמעט אחידה – כמה כיף זה מחול, חקרני, מסקרן, מפתיע, כזה אשר סומך על הקהל, שבתורו מגיע לאירוע ומרשה לעצמו פשוט להיות, רגע לפני שחוזרים הביתה.

מתוך "קיש קיש קריא". צילום: דוד קפלן

תוך כך, הסתכלתי על הרגעים בין לבין – המקום הלימינלי, הבין לבין – בין הטבע לעיר, בין עירום ללבוש, בין תיאטרון למחול. הרגע בו יפעת זיו, טרם עלייתה לבמה, הסתובבה בין הצופים, והסתדרה מול המראה בשירותים. או הרגע בו סתיו מרין, בתחילת האירוע, עשתה שיחה טלפונית חשובה לצד עצי הדקל והמתנפחים בצורת ברבור. אדם מחכה בשקיקה לאוזניות התפוסות. עידו פדר נכנס לראיון ומגלה שהפודקאסט אינו רק נשמע, אלא ליטרלי רואים אותו על הבמה בתא הרדיו השקוף. צופים מנסים למצוא את מקומותיהם (הלא מסומנים) באולם החנייה ולהרגיש בנוח עם הזווית והכיסא שנבחרו. רגע ראשון של מחיאות כפיים ואפילו שנייה לפני שמישהו התחיל למחוא כפיים בסוף היצירה של טייטלבאום. הציפייה בין מופע אחד לשני. במידה מסוימת, גם היוצרים עצמם הם בין לבין – בין יזמים עצמאיים לכוריאוגרפים, בין רקדנים ליוצרי סאונד, בין משווקים לפרפורמרים. כולם מנוסחים וממשיכים לנסח את עצמם בדרך.

כדאי מאוד לעקוב אחרי היצירות שעלו בפסטיבל, אשר בדרך כלל ממשיכות להתפתח או להופיע בבמות שונות ברחבי הארץ, ולקבל אור נוסף בקונטקסט אחר.

פסטיבל אינטימדאנס

תיאטרון תמונע

ניהול אמנותי: סתיו מרין ומירב דגן

ייעוץ אמנותי: נאוה צוקרמן וארז מעין שלו

הפקה: אלינה ז'וטובסקי 

עיצוב תאורה: יאיר סגל ומתן פרמינגר

עיצוב גרפי: שני בן חיים

דימויים: יאיר מיוחס

צילום וידאו ועריכת טיזרים: יאיר מיוחס

ניהול סושיאל: אלירן מלכה

יחסי ציבור: רחל וילנר


Limbo 2

הולכת על שתיים

יצירה וביצוע: מיקה קופפר

ייעוץ דרמטורגי: מנחם גולדנברג

ליווי מוזיקלי:  יניב חיון

תודות: יעל סעדי, רוני חדש

בתמיכת מפעל הפיס, קרן רבינוביץ', הקרן ליוצרים עצמאיים ויעל – בית ליוצרי מחול ופרפורמנס עצמאיים בירושלים

קיש קיש קריא

יוצרת: רתם הלר

מבצעות יוצרות: תפארת קלימובסקי, נועה ברטור, רתם הלר

המופע נוצר במסגרת המסלול לכוריאוגרפיה באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים.

ליווי אמנותי: ענת שמגר ואיריס ארז.

Pretending To Give In

יצירה, ביצוע וסאונד: קימ טייטלבאום                          


אזור פרסומי

פרסום באתר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close