על ההצגה "פיקוח נפש"
מאת: איתמר מועלם
ההצגה החדשה של תיאטרון הקאמרי, "פיקוח נפש", לוקחת את הצופים במשעולי המסע הפנימי של עזריאל (דוד שאול) – בחור צעיר שנולד אל העולם הדתי של משפחתו והקהילה שלו, ופתאום מגלה את משיכתו לעולם החילוני שמתגלה אליו דרך אהבתו לכתיבת שירה.
הבמאית הדר גלרון, בעצמה יוצאת בשאלה, עוסקת לאורך כל חייה בהתנגשות בין העולם הדתי לעולם החילוני, דוגמה אחת לכך, מיני רבות, היא המחזה שלה "מקווה". ב"פיקוח נפש", גלרון מצליחה להעביר את תמת ההיקרעות בין שני העולמות בצורה יעילה ומדויקת, באמצעות שימוש בכל האלמנטים הבימתיים העומדים לרשותה.
ראשית, התפאורה. הבמה בסיסית ופשוטה להפליא באופן מאוד מרענן. אין שחזור מדויק עד לרמת התריסים של בית דתי או בר תל אביבי, רק שתי קוליסות אופקיות עם רווח ביניהן, שנראות כמו דף שקרעו אותו באמצע – אלמנט מאוד חזק שמעביר את תחושת הקריעה כמו בוקס בבטן. אל תוך הבמה הריקה נכנסת התפאורה שמייצרת את הבית או את הבר. גם בתפאורה זאת מודגשת תמת הפיצול: הבית נמצא מימין והבר נמצא בשמאל.
אלמנט בימתי נוסף החושף רבד אחר לתמה המוזכרת לעיל, זה התאורה שתוחמת את העולם המסוים בו נמצא עזריאל בסצינה, ואת "קירות" החללים שהוא נמצא בהם. זה מינימליסטי, אבל מאוד אפקטיבי. בנוסף, במהלך ההצגה נעזרים בהקרנות כדי לדמות ים. בפני עצמן, הקרנות ווידאו-ארט הן אלמנטים טובים בתיאטרון, אך כאלו שטומנים בחובם סיכון מסוים. אם ההקרנות אינן עשויות היטב, הן לא רק עלולות להיראות רע ושטחי, אלא גם להשפיע לשלילה על יתר האלמנטים ביצירה. אבל ב"פיקוח נפש" ההקרנה לא היתה חד-מימדית, על אף מאפייניה, אלא היה לה עומק והיא השתלבה לטובה עם התאורה, כך שהשתיים יצרו תמונה מאוד אמינה ואסתטית. לצד זאת, תנועת השחקנים על הבמה וההעמדה שלהם, שלפעמים מרחיקה בין העולמות ולפעמים מערבבת ביניהם – מעבירה את הרעיון היטב ובצורה מהנה לצפייה.
החיסרון הכי גדול של ההצגה הוא דווקא המחזה. המחזה, שנכתב על ידי תומר רוזנמן (גם הוא יוצא בשאלה), והתחיל בפסטיבל "כאן ועכשיו" ב2019 בתור קריאה מבוימת, מניח בסיס מוצק לרעיונות שמועברים בבימוי, ומדגיש אותם בעצמו בעזרת שירה ככלי אמנותי חזק. המחזה גם מצליח להיות מאוד צבעוני באמצעות שימוש בהמון מושגים תרבותיים-דתיים. הבעיה היא שיש לא מעט רגעים בהצגה שהדמויות פועלות בצורה לא הגיונית ואף מנוגדת לעצמן רק כדי שאחר כך זה יוביל לרגע דרמטי וחזק.
לדוגמה, (ואני מזהיר – ספוילר) בסוף ההצגה האבא (אוהד שחר) חלש ועייף, אשתו (אודיה קרן) ובנו עזריאל מפצירים בו שעליו לנוח למיטה, ואפילו לעמוד זה יותר מדי עבורו. כמה שניות אחר כך האבא יוצא מהבית כדי להביא את האוטו בלי אף התנגדות מאשתו או מעזריאל על אף "חולשתו". היציאה שלו מובילה לאחד הרגעים החזקים והמרגשים בהצגה, אבל הבנייה לרגע הזה מועברת בגסות כזאת, שהיא חותרת תחת כל התחברות שהייתה יכולה להיות לצופים לרגע הזה.
בנוסף, יש דמות בקו העלילה בבר בתל אביב: יצחק (דודו ניב), הוא משורר מבוגר שכל המשוררים בבר מעריצים. תפקידו בהצגה היה משונה – הוא מופיע כרבע שעה אל תוך ההצגה ונעלם באמצע שלה. הוא לא משאיר חותם על הקהל, הוא לא כריזמטי או מעניין במיוחד ולא ברור למה כולם מעריצים אותו. זו דמות שמשמשת זרז עלילתי, וברגע שהיא מסיימת את השימושיות שלה – נעלמת. בקיצור, דמות שפשוט היה עדיף לחתוך.
למרות שעלול להשתמע עד כה כי מדובר בהצגה גרועה, ההיפך הוא הנכון. זוהי הצגה מצחיקה ומרתקת, שכוללת בדיחות פנימיות על שני העולמות, הדתי והחילוני, שבו היא מתקיימת, וגם על הדמויות שמרכיבות אותם. עד לכדי דמות שהיא בעצמה בדיחה חוזרת (ממליץ לחכות לסצנה שאחרי ההשתחוויה – כן, כמו בסרטים של מארוול). מגרעה אחת שהייתה בקומדיה היא שפאנצ'ים מסוימים התפספסו כי השחקנים לא ביצעו אותם בזמן או בדיוק הנכון – כאילו הבדיחות היו מצחיקות יותר על הנייר מאשר בפועל.
סך הכול "פיקוח נפש" זו הצגה טובה. יש לה קאסט מאוד חזק, וכלל השחקנים עושים עבודה מצוינת, על אף התחושה שהדמויות שהם מגלמים היו יכולות להיות עמוקות יותר ובעלות תהליך דרמטי מסועף יותר. כן ראוי לציין את דוד שאול שמביא את כל כולו לאורך היצירה, ומחזיק היטב ובעוצמה את התהליך שלו ואת הקשר עם הדמויות שסביבו. יש בהצגה רגעים דרמטיים חזקים ומהלכים קומיים מצוינים – שמועברים היטב בזכות בימויה של גלרון. ומעל הכול – יש בהצגה תמונה צבעונית ומפורטת של שני עולמות ייחודיים ומעניינים, ביחד ולחוד.
"פיקוח נפש"
תיאטרון הקאמרי
מחזה: תומר רוזנמן
בימוי: הדר גלרון
שחקנים: אודיה קורן, אוהד שחר, אנדריאה שוורץ, איה גרניט שבא, אלעד אטרקצ'י/ אליאור אמסלם, נוה צור, דודו ניב, דוד שאול, מיה לנדסמן/ נעמה שטרית, עינת הולנד.
תפאורה: ניב מנור
תלבושות: אורנה סמורגונסקי
מוזיקה: איתמר גרוס
תאורה: אורי מורג
תנועה: עומר זימרי
וידאו: עידן קיין
עוזר במאית: עומר בולנז'ר כהן
מרתה יודעת 