על היצירה "גוף ברחוב"
מאת: אביבה רוזן
מדובר ברעיון גאוני, לא פחות. רובנו אוהבים לשוטט בפלורנטין בשביל הגרפיטי הצבעוני, האנשים המרתקים, התופעות החברתיות המעניינות ובתי הקפה התוססים. עידו בורנשטיין, לעומת זאת, לא רק משוטט בפלורנטין, הוא גם מתעניין במחשבות של האנשים האחרים שמסתובבים בה. מה שמעלה בראשי את ההרהור, עד כמה אנחנו באמת מתעניינים במחשבותיהם של אחרים שחיים לידינו, לצידנו, בדומים לנו ובשונים מאיתנו?
לשוטט בפלורנטין זה כיף, אבל לשוטט בפלורנטין עם אוזניות, להקשיב לאנשים שחיים באיזור ומתמללים את מחשבותיהם ולצפות בזוג רקדנים שמחולל מחשבות ותנועות, זה משהו אחר לגמרי. עולה בנו מודעות לכך שאנשים שונים חווים מקומות וזמנים שונים בצורות שונות, שמה שלעתים משמח אותנו יכול לגרום לאחר עצב או פחד, שבמקום שלנו טוב יכול להיות למישהו אחר רע, ומסיבות שונות ומשונות, פרטיות שלו (או שלה). כששאלתי את בורנשטיין מנין בא הרעיון, הוא השיב שמזה מספר שנים הקבוצה שלו יוצרת עבודות במרחבים אלטרנטיביים, כגון במנהרה או במוזיאון ישראל (גם שם מועלה פרויקט עם אזניות): "שם ראינו איך הנרטיב נוצר ומעמיק. שם הבנו שהאפשרויות הגלומות בעבודת האזניות הן אינסופיות".
הדמויות של בורנשטיין הן אכן שונות מאוד זו מזו. נמצא ביניהן את התושבים הזרוקים והבוהמיים של פלורנטין, התושבים הוותיקים, הפליטים, הערבים. לשמוע מחשבות פרטיות של אדם, להקשיב למה שאדם אחר חווה בהליכה, בדיוק במקום שאתם הולכים בו, משליך כמה סוגים של קרני אור על חיים של אחרים. אותה עולה חדשה, שמספרת על מה שהיא חווה עם הישראלים, שהם ישירים מדי ואומרים מהר מדי מה הם באמת חושבים, תוך כדי שהיא מתארת סיטואציות שמוכרות לנו. פתאום אנחנו מתחברים למקומות שאנחנו מהלכים בהם, מקומות מרתקים בפני עצמם, בצורה אחרת לגמרי.
כשאנחנו יושבים בגינה ציבורית נאה על הנדנדות ושומעים סיפור כואב של אדם אחר וחשים את עלבונו של פליט, אנחנו מצליחים לצאת קצת, טיפ טיפונת, מתוך עצמנו ולחוש אמפתיה של ממש למישהו שנסיבות חייו כל כך שונות מאלה שלנו.
איך בחרת את האנשים שמשתתפים בפרויקט כדוברים, אני שואלת את בורנשטיין. "דרך עמותה לעזרה לפליטים, הצלחתי להגיע אליהם. חיפשתי גם היפסטרים, ורציתי שזה יהיה רב-גילי ומגוון. רציתי שיהיו גם תיירים וגם קשישים. כך היו לי בסופו של דבר הרבה ראיונות עומק. מתוך הראיונות עולה כי לעתים הרחוב הוא מקום מנחם ואמפתי, ולעתים הוא מרחב שיכול לדרוס ולמעוך."
החוויה מתעצמת עם פעילותם של הרקדנים, שרצים, קופצים, ומושכים את תשומת לבנו וגם את זאת של עוברים ושבים אחרים, שמנסים להבין במה מדובר, בעצם. למה רקדנים? בורנשטיין עונה: "הרגשנו מול האינטנסיביות של הטקסט צריך גוף מופשט, מחולל, שייתן פרשנות אחרת. הרקדנים מרשים לעצמם לעופף, להראות ולהעלם, זה משהו שמח". אולי פלורנטין היא שונה, אחרת, מותר לפשוט וללבוש בה קודים של התנהגות, אבל אנחנו תמיד מנסים להכניס היגיון במתרחש סביבנו. ובסופו של דבר, מה אנחנו מבקשים בפלורנטין המגוונת והאקזוטית שלנו, אם לא לשמוח?
גוף ברחוב
אנסמבל כאן
עריכה, כתיבה ובימוי: עידו בורנשטיין
ליווי אמנותי: שלמה פלסנר
דרמטורגיה: יעל ביאגון ציטרון
כוריאוגרפיה: אורי שפיר
שחקני פסקול: עמי ויינברג, ניסו כאביה, שנטל כהן, מחמוד מורה, זוהר מידן, דז'ן מנדשה, טליה מנשה, אסף מרון, גבריאלה קפלן.
רקדנים: ענת ועדיה, אורי שפיר
מוסיקה מקורית ועיצוב פסקול: קובי ויטמן
עיצוב תלבושות: רעות שייבה, גליה אבידר
ייעוץ וויזואלי: איריס מועלם
צילומים: יאיר מיוחס
לוגו המופע: איתמר חפץ
עיצוב גרפי: טוני ניידנוב
תמלול ראיונות: סהר סופר סטיופין
עוזר במאי ומדריך הסיור: אשל מור
מנהלת הצגה: עדן מסילתי
למידע ומועדים נוספים על אודות המופע באתר אנסמבל כאן – הקליקו על הלינק
מרתה יודעת 