על ההצגה "זה בא כמו צייד"
מאת: נועה בר-ניר
העלאת עיבוד בימתי לספר, או לכל יצירה אחרת שאינה מחזה, היא משימה מאתגרת. מצד אחד, יש ברכה תרבותית בחיבורים שכאלה בין תחומי אמנות רוח, ובוודאי בין התיאטרון לספרות. זה מתחיל ברגע בו מפגש עם טקסט או חומר מגרה את החושים ומצית את המחשבה המיידית: אני חייבת לעשות עם זה משהו. מצד שני, מקובל לצפות לפרשנות או אמירה חדשה, שתצדיק את העברת היצירה למדיום אחר. אך כאן טמון האתגר: כיצד ניתן לאזן בין המקור לעיבוד, באופן שלא יבטל את הראשון אך יאפשר קיום עצמאי לאחרון?
ההצגה של אנסמבל הצעירים של תיאטרון הסימטה, "זה בא כמו צייד", ממחישה כיצד אפשר ליצור דיאלוג יצירתי בין התיאטרון לספרות. היצירה מבוססת על ספרו של יואל הופמן "כריסטוס של דגים", ואכן יש בכתיבתו איזו איכות תיאטרלית חזיונית שקוסמת מאוד לאמני במה.
העלילה מסופרת מפיו של נתן, בן לעולים מהונגריה בתל אביב של שנות ה-40-50, אשר בעקבות מות הוריו עובר לגור עם דודתו מגדה. במרחק של זמן, חוזר נתן אל זיכרונות ילדותו בצל דמותה האלגנטית והתוססת של מגדה. לאחר מונולוג הפתיחה, מתפרקת דמותו של נתן ומשוחקת לסירוגין ע"י שחקני האנסמבל. מלבד מגדה, המגולמת לאורך כל ההצגה ע"י רוני ארנון בהופעה אצילית ושברירית, מחליפים השחקנים בין הדמויות הססגוניות המשלימות את תמונת הברנז'ה התל אביבית-מזרח אירופאית של התקופה.
בבימוי העשיר של נתלי שילמן מתכנסים האמצעים התיאטרוניים כדי לחגוג את הכתיבה הפיוטית והאניגמטית של הופמן, וליצור על הבמה רבדים נוספים של משמעויות – לעיתים בהלימה לנאמר, ולעיתים בסתירה מכוונת. ההצגה נעה מאימג' עשוי היטב אחד לאחר, ומתכתבת היטב עם מאפייני היצירה המקורית. השפה של הופמן דחוסה וספרותית מאוד במהותה, מכאן שלא תמיד מצליח הטקסט להתגלגל על הלשון ולהימסר בשלמותו. אך גם אם לא כל הדימויים והרעיונות מצליחים לשקוע, הם בהחלט מרתקים ביופיים.
העושר היצירתי בהצגה נעטף בחוכמה באלמנטים עדינים, שמונעים ממנו להפוך לאינטנסיבי מדי. התלבושות והתאורה מעצימים את אווירת הנוסטלגיה בפלטת צבעים חמה וחלבית. התאורה מובילה את העין ברכות בין רגעים עמומים לבהירים. עבודת הסאונד משלבת בין מנגינות ושירים ברוח שנות ה-40-50, לבין רחשים וצלילים שמתגנבים פנימה כמו פיסות זיכרון רחוקות. העבודה בשני מפלסי הבמה מעבירה היטב את העיסוק של היצירה בזיכרון והיזכרות: על הפערים בין הדמיון למציאות, בין הגלוי לסמוי, בין הנאמר למשתמע. כך גם עבודת האנסמבל, המבוצעת לא רק בדיוק מושלם אלא ברכות ובזרימה, מלווה באיזו שכבה של אירוניה, שפוסחת במכוון רק על דמותה של מגדה, הגיבורה הטרגית הספק-מודעת-ספק-לאו של הסיפור.
מה שיכול להיווצר בעבודה מסוגננת ומתוזמרת היטב, הוא ריחוק רגשי מסוים בין היצירה לבין הקהל. ואכן ב"זה בא כמו צייד", הצגה שבסופו של דבר מספרת סיפור על תשוקה ויצרים, האסתטיקה עולה לעתים על הרגש. הדבר מתבטא בעיקר באפשרות לחוש את הדמויות, אשר מלבד דמותה של מגדה לא זוכות לרגעי חסד משחקיים של ממש. גם אם זו בחירה מודעת, נוצרה בקרבי תחושת החמצה מסוימת ביחס לדמותו של נתן ולמערכת יחסיו עם דודתו. פירוקו של המספר לדוברים מרובים גרמה לו להיעלם בהדרגה, עד שנדמה כי נקודת המבט היא של מספר יודע-כל. עם זאת, סיפורה של מגדה לא נמסר באופן אובייקטיבי. האופן בו היא מצטיירת מלווה במטען הרגשי, המשפחתי והאישי של נתן. מאיפה הוא יודע על כל המעללים והסודות של דודתו? האם הוא נכח באירועים? הוא מספר את גרסתה שלה? ממציא מדמיונו? גם אם בספר עצמו אין לכך תשובות, השפה עצמה היא נקודת המבט הייחודית של נתן ביחס לדודתו; ואילו בעיבוד הבימתי, קולו האינדיבידואלי הולך לאיבוד, וכך גם היחסים בין מושא הסיפור למספר. השאלה הדרמטית "למה מספר אני את כל הדברים האלה?", שנשאלת על ידי נתן בעצמו, נותרת באוויר.
אך גם לאחר הנאמר, ניכר כי ההצגה "זה בא כמו צייד" באה להציע משהו אחר. כפי שספרות היא קודם כל 'אירוע של שפה' (ביטוי שאני שואלת מהסופר והמשורר רון דהן, שהכיר לי את המושג בסדנת כתיבה בהנחייתו), כך גם התיאטרון הוא אירוע של שפה בימתית וחזותית, בו הצורה מדברת לא פחות מהתוכן. לשאלה שעלתה קודם לכן, משיב נתן כך: "מתוך שאני מספר והולך אדע יום אחד [בהיסח הדעת] מהו הדבר היפה ביותר בעולם. וכשאדע מהו אומר [ואפילו תהא זו צנצנת של פלפל שחור]: 'הדבר הזה… הצנצנת הזאת שכאן… ובתוכה פלפל שחור… הדבר הזה הוא היפה בעולם". אפשר שזאת התשובה לשאלה מדוע בחרו בתיאטרון הסימטה לספר את הדברים האלה, ומדוע עושים האמנים אמנות מלכתחילה. ההצדקה למעשה התיאטרון או הספרות היא, מותר לומר, יופיה של המלאכה העצמה. מסיבה זו "זה בא כמו צייד" היא חוויה מענגת לכל אוהבי המילה והבמה. ומי שעדיין יחפש תשובות – מוזמן לקרוא בעצמו את הופמן, ולהמשיך את הדיאלוג מולו גם אחרי רדת המסך.
זה בא כמו צייד
מבוסס על "כריסטוס של דגים" מאת יואל הופמן
עיבוד ובימוי: נתלי שילמן
שחקנים: רוני ארנון, לוטן וולמן, אילת אופיר, בן עובד ברקובי, ולריה ליכטמן, לירן אוריצקי, דביר אילת השחר
ליווי אמנותי: סטפן פרי
ניהול אנסמבל צעירים: עירית פרנק
מוסיקה מקורית ועיצוב פסקול: אלדר ברוך
עיצוב במה ותלבושות: יעל סקידלסקי
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין
מרתה יודעת 