כתבה לזכרו של התיאורטיקן, הבמאי והיוצר פיטר ברוק
מאת: איתמר מועלם
בתחילת החודש האחרון, הלך לעולמו פיטר ברוק, בן 97. ברוק נחשב לאחד מגדולי בימאי התיאטרון, שלאורך הקריירה שלו זכה בשני פרסי טוני, שני פרסי אמי, פרס האוליבייה וגם פרס דן דוד היוקרתי של אוניברסיטת תל-אביב. מעבר לפרסים – הוא פשוט היה אחד מהבימאים הכי מקוריים שעבדו. באף יצירה שלו לא יכולתם להרגיש שיש פה אלמנטים מועתקים או קלישאתיים, כי הוא תמיד נהנה מלחקור ולגלות ולחדש. יש אנשים שקראו לו: "גורו", אבל הוא שנא את הכינוי. מורים רוחניים מהסוג הזה מדומיינים כאנשים שיושבים בישיבה מזרחית, ומקסימום נותנים עצה-שתיים בחודש למי שמצליח לטפס על איזה הר. אבל גם בגילו המופלג פיטר ברוק ביים ויצר בתשוקה מלאה כבגילו הצעיר. כי הוא אינו גורו. הוא איש תיאטרון. איש של עשייה.
ההצגה הראשונה שהוא ביים, "דוקטור פאוסטוס" מאת כריסטופר מארלו, עלתה בלונדון ב"Torch Theatre" בשנת 1943, בעודו בן 18 וסטודנט לשפות באוניברסיטת אוקספורד. הצגה זו גייסה 17 פאונד (כיום כ825 פאונד), בעבור "קרן העזרה לרוסיה" – שנועדה לעזור לאזרחי רוסיה להתמודד עם המחסור שנוצר בעקבות התקדמותו של היטלר. כבר מגיל צעיר, הגלובליות הייתה קו מנחה בקריירה של ברוק.
שלוש שנים לאחר מכן, ב1946, ברוק עבד בפעם הראשונה עם ה"Royal Shakespeare Company", כאשר ביים את "עמל אהבה לשווא", אחת מהקומדיות המוקדמות של שייקספיר. ברוק המשיך לעבוד עם הRSC עד שב-1962 נהפך לבמאי הבית, יחד עם פיטר הול. הוא ניצל את מעמדו החדש וב-1964 העלה איתם את מארה/סאד, מחזה גרמני במקור. ברוק היה הראשון שתרגם אותו לאנגלית. ההצגה עברה לברודווי, שם היא זכתה בטקס פרס הטוני בפרס הבימוי, המחזה, שחקן המשנה והתלבושות.
ברוק עבד עם הRSC בצמידות עד אמצע שנות ה-70 כשהוא עבר לפריז ונהפך למנהל האמנותי של תיאטרון בוף דה נור, תפקיד אותו אייש למעלה מ-30 שנה. תיאטרון זה נהפך לתיאטרון שלו, שם הוא טיפח שחקנים, מחזות, ותיאוריות של תיאטרון. תחת תיאטרון זה, הוא העלה את אחת מההפקות המוכרות ביותר שלו: "מהאבהארטה". המהאבהארטה היא אפוס הודי עתיק, המכיל כ200 כרכים וכמאה אלף בתי שיר, ומתאר בעיקרו את מלחמת קוּרוּקְשֶטְרַה – מלחמה בין שתי שושלות ממלכת קורו. ברוק עיבד את כל מאה אלף בתי השיר לכדי הצגה של 9 שעות, ומאוחר יותר לסרט של ארבע וחצי שעות, ששואפים לחבר אנשים מכל העולם ליצירה שבלי הפקות אלו הייתה נשארת זרה להם.
ערך הפלורליזם ורעיון האוניברסליות בתיאטרון ליוו את ברוק לאורך כל שנות הקריירה שלו. רעיונות אלו בולטים במיוחד בקבוצת השחקנים שליוותה את תיאטרונו בפריז לאורך שנות ניהולו שם – שתמיד כללה שחקנים ממגוון רב של יבשות ומדינות ברחבי העולם. בנוסף, הפקותיו תמיד טיילו ברחבי העולם, כולל באפריקה ובאסיה, על הבמות הכי יוקרתיות או על אדמה עירומה מול כפריים שכנראה מעולם לא היו באודיטוריום.
מבחינתו, תיאטרון זה לא האולם והתאורה וההגברה – גם אדם החוצה חלל ריק יכול להיחשב כהתרחשות תיאטרלית אם אדם אחר צופה בו. טענה זאת היא חלק מתיאוריה שלמה שכתב ברוק בספר: "החלל הריק". בזמנו, הספר נחשב לשנוי במחלוקת, אך כיום נהפך לאחת המשנות החשובות ביותר של התיאטרון המודרני, הנלמדת בחוגי תיאטרון אקדמיים בכל רחבי העולם. תיאוריה זו של ברוק היא אחת מיני רבות. בנוסף להיותו במאי, ברוק היה גם תיאורטיקן של תיאטרון, ותחת אמתחתו יצאו לאור עשרות מאמרים ותיאוריות העוסקים ועוסקות בתיאטרון.
רעיון נוסף המוביל את ברוק בכתיבתו וביצירותיו הוא רעיון התיאטרון האוניברסלי, כזה שאינו תלוי בתרבות או בשפה. שכל אחד מכל מקום יוכל להתחבר לכל סיפור מכל מקום. הוא אמר על עצמו שהוא אינו מלהק באמצעות עיניים עיוורות-צבעים, אלא דווקא באמצעות עיניים עשירות-צבעים. ניתן לראות את יישום התיאוריה הזו גם בבחירת המחזות אותם הוא ביים. לדוגמה, ב-2013 העלה עיבוד ל"החליפה" – סיפור קצר מאת סופר דרום אפריקאי שפורסם בזמן שלטון האפרטהייד ונאסר לפרסום. תיאוריה זו השפיעה עליי במיוחד, בתור כותב שזכה להשראה בעיקר ממקורות התרבות המערבית – סרטים הוליוודיים, סיפורי עם אירופאיים, מחזות אנגלים ואמריקאיים, מיתולוגיה יהודית או יוונית. אבל בעקבות המפגש עם עבודתו של ברוק, נפתחתי ליצירות מתרבויות יותר רחוקות מחיי היומיום, וכך גם היצירות שלי יכלו להיפתח, להתפתח, ולהפוך למקוריות ומעניינות יותר.
אני לא לבד, כמובן. המורשת של פיטר ברוק שזורה לאורך ולרוחב התיאטרון העכשווי, בכל התיאטראות ברחבי העולם. הוא ראה בתיאטרון כדבר קדוש, ועם זאת, כאמנות שצריכה להגיע ולגעת בכל בני האדם באשר הם, ולא להיות שמורה למעמד ספציפי או קבוצה ספציפית. גם בארץ אנו רואים את התהליך הזה. התיאטרון של היום מציע מגוון רחב יותר מבעבר, של שחקנים, של סיפורים, של מאפייני תרבויות, ומבקש להגיע לכל אדם במדינה.
אם בעבר הצגה כמו "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין, שכמה מערכונים בה שמבקרים ומגחיכים את הממשלה והדת היהודית גרמו למהומה כה גדולה עד שתיאטרון הקאמרי החליט להוריד את ההצגה, כיום אנו רואים הצגות כמו "גדר חיה", "את שאהבה נפשי", "במנהרה", "שמואל", ועוד רבות וטובות, שמצליחות להגיע ולרגש קהלים רחבים יותר מבעבר, על אף הביקורת שהן מציגות על הבמה.
מרתה יודעת 