על ההצגה "לפעמים השמש"
מאת: איתמר מועלם
ההצגה "לפעמים השמש", מאת ובבימוי ליאור ישראל, העולה בתיאטרון אלפא, מספרת על ילדה בת 13 עם "אילמות סלקטיבית", ועל דרכי ההתמודדות שלה ושל הוריה עם ההפרעה הנפשית. ראשית אציין: ההצגה התחילה כתרגיל בימוי ארוך ב"סמינר הקיבוצים". ארוך במובן הזה, משמעותו 50 דקות, קצר במונחים של תיאטרון, אבל האורך הזה דווקא עושה חסד עם ההצגה ומנוצל היטב – אם מדברים על הבימוי. אם מדברים על המחזה, הסיפור הוא אחר.
הבימוי של ההצגה מהודק להפליא. ליאור ישראל רוקמת אלו לאלו את כל האלמנטים הבימתיים – תנועה במרחב, מוזיקה, תאורה ותפאורה, ויוצרת פעם אחר פעם תמונות מדויקות ומעניינות, שניכר שהושקעה בהן מחשבה רבה. ואף יותר חשוב מזה – ברור מה עומד מאחורי המחשבה הזו, דבר שניכר כבר מהרגע הראשון שנכנסים לאולם.
במקום לשבת בשורות כיסאות שמוצבות מול הבמה, הקהל נכנס למעגל של חומה לבנה גבוהה. מבפנים, צמוד לחומה, מוצב מעגל של כיסאות מכוסים בד לבן. בחירה זו הפתיעה אותי, הייתה מבוצעת טכנית היטב, יצרה קשר מידי ואינטימי בין הקהל לבין הדמות הראשית כבר בתחילת ההצגה והביאה לאלמנטים תיאטרליים ייחודיים בהמשך. אולם לבחירה זו הייתה גם מגרעה. במקומות מסוימים בהצגה ההעמדה חסמה מעיני רגעים חשובים ומעניינים. היו מספר רגעים מרגשים בהם השחקנים פשוט הפנו לי את הגב, או הסתירו בגבם שחקנים אחרים. ואכן, חשוב לציין לטובה את צוות השחקנים של ההצגה, שהצליח לקחת העמדה לא קונבנציונלית ולהכניס לתוכה ריאליזם וכנות נחוצים.
בנוסף, האביזרים בהם הדמויות השתמשו, שגם הרכיבו בחוכמה רבה את התפאורה בהצגה, נוצלו היטב. היו מעט מאוד אביזרים, אבל התחושה הייתה שבכל סצנה חדשה עומדים להשתמש בהם בדרך שונה, ושההצגה תיגמר רק כאשר ישתמשו בהם בכל קומבינציה אפשרית קיימת. ואכן, ברגע שזה קרה – ההצגה נגמרה, לא שניה מאוחר יותר. זה היה מרענן ומאוד מספק. ההצגה התחילה עם חפיסת קלפים בימתיים הפוכה, וברגע שכולם נחשפו – היא הסתיימה.
על אף התשבחות הנ"ל, לא אוכל להגיד את אותו דבר על המחזה. אם הבימוי היה מדויק ומכוון, ניכר שהמחזה היה בדיוק ההפך – מפוזר וללא אג'נדה או אפילו ללא עלילה ודמויות ברורות. המחזה עוסק בדיון שהוא מטבעו שנוי במחלוקת – דרך הטיפול שבה יש לנקוט בכדי לטפל בהפרעת "אילמות סלקטיבית" עמה מתמודדת הילדה. בהרחבה, ניתן להסיק שהוא עוסק בדרך הטיפול במחלות נפש בכלל. שתי האופציות שהוא מניח על השולחן הן שימוש בכדורים ואשפוז במוסד מתאים – האג'נדה שהאימא מייצגת, ורפואה אלטרנטיבית ואישית יותר – השיטה שהאבא מייצג.
לאורך רוב ההצגה עולה בבירור שהשיטה של האבא טובה יותר. האבא סובלני אל הילדה ומקשיב לה. לעומתו, האימא פחות סבלנית ואף מאשימה את בתה בהתקף חרדה שתקף אותה. בנוסף, הבת מדברת רק עם האבא. בשלב מסוים, האבא ממש אומר לאימא שאם לא הייתה שולחת את בתם לטיפול, הבת הייתה מדברת איתה.
לעומת זאת, בסוף ההצגה, נראה שהמסר הוא הפוך. הבת מגיעה למוסד טיפולי ומכריחים אותה לקחת כדורים. היא מתעמתת באופן פיזי עם ה"מוות" – אלמנט שמהווה איום לאורך ההצגה, ומיוצג על ידי שחקנית בחליפת גוף שחורה. הילדה מביסה את ה"מוות", וכאשר היא רואה את אימא שלה מיד לאחר מכן, היא מדברת איתה בפעם הראשונה. אם כך, האם הכדורים והמוסד הם אלו שעזרו לה לנצח וכך היא מודה לאימא שלה? או שמא הם החמירו את המצב והילדה ניצחה בזכות עצמה? המחזה לא עונה על השאלות האלו, ולתחושתי, זה לא בגלל שהוא לא רוצה לנהל דיון אמיתי, אלא בגלל שהוא לא בטוח בעצמו.
למרות שהמחזה יכול להיות מגובש יותר, הוא אכן מצליח להעלות לדיון מחלת נפש שלא הכרתי, וגם אם הוא לא עושה את זה בצורה הכי מהודקת וטובה, הוא עדיין מעלה את הנושא אל תודעת הצופים, וזה חשוב ויפה בפני עצמו. ניתן בהחלט לראות במחזה בתור קרקע. קרקע עבור הבימוי החזק, שמעביר מסר חד באמצעות הסצינות הטובות שנוצרו על ידי הבימאית, וקרקע עבור התפאורה המעניינת וצוות השחקנים המסור. שילוב כל מה שנבנה על הקרקע הזו והעובדה שהיצירה אורכת 50 דקות מדויקות, יוצר הצגת פרינג' מעניינת שלמרות הנושא הכבד שלה, בסופו של דבר הייתה די קלילה לעיכול.
"לפעמים השמש"
תיאטרון אלפא
מאת ובבימוי: ליאור ישראל
שחקנים יוצרים: שחר ביטון, תומר פאר, כרמל סלע, מנור חקק, טל הרנץ
ליווי אמנותי: הדר גלרון
תפאורה ותלבושות: חנה בוחניק
מוסיקה: טל הרנץ, יהוא דר שעשוע, ענבר שרת
תנועה: אלה חרדון, נטע מידן, ליאור ישראל
תאורה: אלון יחזקאל, שקד שנלר
קולות קלינאית ופסיכיאטר: רוני קידר, בן ילין
ציור פוסטר: מאור צבר
מועדים נוספים:
14/7/22 20:30
15/7/22 12:00
מרתה יודעת 