על ההצגה "המשחק"
מאת: שירה סופר
״עגמונאזאקי כלמבי בכטו סחגר, פחמבקר תומיטו שו כצצה קוראמכל״
במילים הללו בדיוק, או בערך, נפתחת ההצגה ״המשחק״. מתחילתה ועד סופה, בתוך מנעד הברות מדוקדק למשעי, היא מצליחה לספר סיפור באופן שלא יכול ולא יוכל להתרחש בכל הצגה אחרת. האירוניה מבשרת שההצגה הזו היא מהקוהרנטיות שתתקלו בהן.
"המשחק" היא הצגה הנשענת על שני יסודות תיאטרליים, חוצבת עבורם בור באדמה ומוודאת את יציבותם עם כל הברה והברה. שני היסודות הללו הם קונספציה (דהיינו רעיון) ומשחק (בפרט, כישרון משחק). אפשר לומר בבטחה שללא שני היסודות הללו, ״המשחק״ לא הייתה אלא לוח השחמט הריק ששוכב בבית של כולנו ורק מחכה שנעז להתמודד מולו. בעוד רובנו לא נרים את הכפפה ונחפש יריב ראוי, נעם בן אז״ר, במאי ההצגה, ביקש להכניס את הקהל הדומם בחשכת אולם התיאטרון למשבצות האויב ולתת לששת שחקניו המיומנים להתמודד מולו. התוצאה? צמודה.
אחד הדברים הבולטים בעבודתו של בן אז״ר הוא שהגבולות שהציב לו משחק השחמט לא מנעו ממנו לגלות חופש רחב מימדים ביניהם. בתור שחמטאי עבר, ניכר עליו שהוא מכיר כל פינה בלוח הזה, ושהוא יודע לא רק את מיקומו ותפקידו של כל כלי במשחק אלא גם את תכונותיו ההיסטוריות והתרבותיות. כתוצאה מכך, האנשתו אותם הייתה רק עניין של זמן. באמצעות המתווה המוכר, הוא טווה סיפור שקווי המתאר שלו כמעט ובלתי נראים, על חבורת פוליטיקאים, משפחה רבת נפשות או חבורת אלים, זה היינו הך. הכל תלוי באסוציאציה של הצופה, ולמעשה כל אחת שהוא לא יעלה בדעתו, היא מבורכת ורצויה. לכך, מוסיפה גם היעדרה של שפה ברורה, המביאה איתה מטען טיעונים אימתני שמוכן לכל מאורע.
טיעון בולט במיוחד הוא הפלא שהשימוש בג׳יבריש כשפה בין שפות מוציא מהדוברים איכויות משחק מרשימות ומעניינות. עצם כך שהשחקנים לא למדו טקסט כתוב בעל פה, ברא את דמותם במקביל לשפה המג'וברשת ובמקביל לכל רפליקה שאומר הפרטנר על הבמה. ממש כמו בחיים האמיתיים – אנחנו לא יודעים מראש מה תהיה המילה הבאה, אך יש לנו שפה שדרכה אנו מתבטאים. השפה היא כלי; ובמובן הזה מהו שימוש יותר טוב בכלי אם לא שבירתו ובנייתו כל פעם מחדש מאותן החתיכות. זה יוצר חיות נדירה שתענוג להתבונן בה, ומעורר השראה לנסות ולהשתמש בה כשיטת משחק.
ניכר שכל אחד מהשחקנים על הבמה – סיגלית פוקס, מירי לביא, סנדרה שונוולד, אייל רז, אילן חזן ומרק מייסון, הגיע לאיזושהי הבנה עמוקה לגבי דמותו. ובאמת, ללא יוצא מהכלל, הם נשענים על היסוד הטקסטואלי ויוצאים ממנו אל מחוזות המימיקה, שפת גוף ויחסים בין אישיים. כמו במעגל חשמלי, האנרגיה של כל אחד מהם מטעינה את האחר, ויחד הם יוצרים קאסט ללא דופי.
אם כן, החסרונות של ההצגה מגיעים מחוצה לה – מצדו של האויב, ובמקרה הזה יש לה כמה. הזמן הוא האויב הגדול ביותר שלה. הזמן פירושו הסבלנות שיש לצופים להתמסר ולקבל על עצמם בהכנעה את חוסר ההבנה המלאה. על אף שכצופים היינו כמהים לכך, לא פשוט היה להתמסר לשעה ועשרים וחמש דקות של שיחת ג'יבריש גדושה, חוויה שיכולה להזכיר צפייה בהצגה בשפה זרה. דווקא משום שהתובנות לגביה לא הגיעו מעיקרי הדברים המילוליים, לדידי גם הרבה יותר פשוט היה לערוך קטעים בסיפור המעורפל מעיקרו.
האויב השני מגיע בכותרת ׳עטיפות׳. זהו מעין כינוי לאלמנטים עיצוביים שאינם חלק בלתי נפרד מלב היצירה, אלא רק עוטפים אותו. את פרסי העטיפות קטפו התאורה, המוזיקה, התלבושות והתפאורה. זה רק נשמע הרבה, כל אחד מאלו ניסה כמה שיותר להידחק לפינה, להעלים נוכחותו, ובצדק לתת את הבמה לרעיון והמשחק שבהחלט לקחו אותה בשתי ידיים. עם קצת יותר ירידה לפרטים היה ניתן לחשוב על תאורה מסוגננת יותר או לחילופין תאורה אחידה לגמרי. מספר תמונות התאורה הבודדות שהוחלפו בקאטים כואבים, לא תרמו לא לאווירה ולא לחוויה. הן פשוט היו שם. כך גם לגבי המוזיקה שבאמת לא ניתן היה לשים את האצבע על תמה מסוימת שניבטה מתוכה. שוב, אותו הרצף הזר והמוזר והלא מחמיא.
בגרסה שצפיתי בה, שכן להצגה היו כמה גלגולים, התפאורה כללה שטיח שחמט – הריאליסטי ביותר שתדמו לעצמכם, וקובייה שחורה בתור כס למלך. התפאורה נתנה את התחושה כאילו היא נבחרה כלאחר יד, ויתר על כן, השטיח לא קובע בצורה מספקת דיה וגרם לאי נוחות וזהירות יתר מצד השחקנים, כך שלמעשה לא היה אלא עוד הסחת דעת שטחית מהמשחק העילאי. למיטב הבנתי ממקורות שונים, לפני בואו של השטיח להפקה הזאת, לוח השח נוצר באמצעות רחבה עליה הוקרנו המשבצות, שעשתה לו בדיוק את הטיפה מעבר שהוא היה צריך. אך, מטעמי תקציב (של משכורת למפעיל הוידאו) הוא הומר לגלגולו הנוכחי.
עוד עניין שהועלה בשיחה עם היוצרים לאחר ההצגה (במסגרת ״מפגש תרבות״) הוא התלבושות הלבנות הלא רעות בכלל, אך הן נבחרו מהסיבה הפשוטה שכך רואים יותר טוב את הדמויות על הבמה. עליי הנימוק הזה לא עובד ברמה האמנותית, גם אם הבמאי ימשיך ויאמר שהבחירה בצבע הלבן היא מפאת שהוא מרגיש לו כ׳נקי׳ יותר, היה פה מקום למחשבה נוספת.
ההתקטננויות האלו, אם נרצה לקרוא להן כך, אינן מהוות כאצבע נוקפת כלפי ההצגה עצמה, אלא בגדר האשמה כואבת לתעשיית התיאטרון בכללותה, המבקשת לתת את הדעת על התמורה האמיתית של גורמים כלכליים, יצירתיים ובירוקרטיים על האמנות. זאת, בייחוד מאחר שמדובר בהצגה שיכלה בקלות לקטוף את פרס הצגת השנה. פשוט חבל שבחירות או היאלצויות אמנותיות שכאלו גורמות לכם כקוראים להטיל ספק בטיבה של ההצגה, ושל טיב התיאטרון בכלל, המתנהג כמכונה משומנת אחת שלא יכולה לתפקד בהיעדר אחד מחלקיה.
מבעד לכל אלו, לכו לראות את המשחק. תנו למשחקים והמניפולציות של התיאטרון להמשיך ולהזיז לכם איברים בגוף, לא להתבצר באזור נוחותכם החשוך ולהסתכל בעיניי יריב ראוי שאם יש דבר שהוא אינו – זה מפחד להביט לכם בחזרה בעיניים. התוצאה הסופית בהצגה, שמתחילה בשיאו של המשחק ובכמה מהלכים, עם הרבה בירוקרטיות מאחוריהם, מביאה ללוח ריק, היא קסם של תיאטרון שמצוי בדיוק במקומות האלו. בהם, הבירוקרטיה היא משנית, אך מהותית, הרעיון מבריק, והמשחק מצוין.
המשחק
תיאטרון תמונע
מאת ובבימוי: נעם בן אז"ר
שחקנים: סיגלית פוקס, מירי לביא, סנדרה שונוולד, אייל רז, אילן חזן, מרק מייסון
עיצוב וידאו ארט: יערה ניראל
עיצוב תלבושות: נטשה טוכמן פולק
עיצוב תאורה: ג'ודי קופרמן
עוזרת במאי ומנהלת הצגה: נועה וינוקור
מועדים נוספים:
6/6/22 20:00
מרתה יודעת 