לא יכול להוריד ממך את העיניים

על ההצגה "שני זוגות נעליים"

מאת: אביבה רוזן

אישה נפלה ברחוב ואיבדה את הכרתה. כעבור כמה שעות היא מוצאת את עצמה מתעוררת בבית החולים, היא כמהה לצאת משם ולהמשיך את חייה. די מהר אנחנו מגלים שהאישה, שירה דותן, היא אשת קריירה מצליחה ושהיא נמצאת בזוגיות חמה ועוטפת. כך, לפחות, היא טוענת.

זוהי נקודת ההתחלה של המונודרמה "שני זוגות נעליים" שעולה בימים אלו על במת "צוותא", ונוצרה על ידי המחזאית והשחקנית, מיכל צוקרמן, והבמאית אסתי זקהיים. במונודרמה כמו במונודרמה, זוהי מלאכה מורכבת להחזיק את הקהל מעורב ונלהב לאורך התפתחות העלילה. גם כאן, התפתחות העלילה בהחלט הייתה מרתקת מספיק כדי להחזיק את הקהל על קצות כיסאות הפלסטיק השחורים, שעוצבה ביד רמה בזכות החלטות בימוי מבריקות של זקהיים, על אף שמדי פעם היו כמה חזרות מיותרות, ובזכות משחק נהדר ומכמיר של צוקרמן. גם לווידיאו ארט, תוספת הכרחית ומצוינת ליצירה, היה מקום חשוב בהעלאת העניין ומעורבות הקהל עם המתחולל על הבמה.

"שני זוגות נעליים". צילום: יעל שלוש

בהצגה, שירה עוברת דרך חתחתים נפשית, רגשית ופיזית. בתחילה, היא אישה שמכחישה את מערכת היחסים האלימה והמאיימת שהיא נמצאת בה, הכחשה קיצונית וגורפת. היא מצדיקה את האלימות שבן זוגה נוקט כלפיה. היא לא בסדר, מגיע לה. אבל בסופו של דבר, היא מתעוררת למציאות הקשה שהיא חיה ביומיום שלה.

מי שעוזר לה להגיע למקום הזה הוא הרופא שבודק אותה בחדר המיון. הוא לא נראה ואפילו לא נשמע, אך בהחלט משפיע. שירה, הגיבורה, תרתי משמע, מנהלת אתו דיאלוג ואנחנו מבינים מתשובותיה את שאלותיו. כשהוא מביע את דעתו על כך שהיא חווה אלימות פיזית, היא מתנגדת. היא מסתירה. רק כשהוא מצהיר שבקרוב תגיע עובדת סוציאלית לשוחח איתה, היא נשברת ומספרת על האלימות שהיא חווה, אך עדיין מנסה להקטין אותה.

בין שלל שיחות הטלפון שהיא מקבלת מבן זוגה, נשמעת נעימת 'אני לא יכול להוריד ממך את העיניים' של מאיר אריאל, בתור הרינטגון של הטלפון של שירה. כך, אנחנו מבינים את רמת האובססיביות שלו ואת הטרור הרגשי העצום בו היא נתונה. היא מנסה להמשיך לשחק את אשת המקצוע בפני כולם. גם בפני הרופא, גם בפני בן הזוג המתעלל, גם בפני אמה הדואגת. בהיותה בבית החולים, היא לא חולקת את מה שהיא עוברת באמת. ההסתרה היא כבר חלק ממנה. הסתרה של אירועים, של רגשות, של קשיים. היא פסאדה שמגוייסת לשמור על האישה שמעמידה פנים שהיא קרייריסטית מצליחה ובת זוג אוהבת ונאהבת.

כמו נשים רבות שנמצאות במעגל של טרור רגשי, שירה מספרת לעצמה ולעולם שכך בדיוק זה צריך להיות. שגילויי קנאה הם גילויים של אהבה. שמריבות אלימות הן דרך לשמר את הזוגיות. היא מספרת לעצמה שהיא אחראית לכל אלה. אם הייתה מסוגלת להיות מושלמת לפי הקריטריונים שלו, שהיא מקבלת על עצמה, הכל היה תמיד בסדר. אבל היא לא מסוגלת להיות מושלמת ומקבלת על עצמה את העונשים שהיא משית עליה במתקפות זעם. לבסוף, היא מתחילה להבין. הטלפונים האובססיביים מתישים אותה, במקביל לתהליך הדרמטי שהיא עוברת עם הרופא שפוקח את עיניה למה שהיא עוברת באמת, היא מותשת מהאיש שפירק אותה ואת חייה. התפאורה המינימליסטית, בשילוב קטעי הוידיאו ארט החזקים, מביאים את ההצגה למקום הנכון מבחינה דרמטית. את השיר המקסים של מאיר אריאל כבר אי אפשר לשמוע שוב בלי לחשוב על המשמעות שמעבר.

זוהי הצגה שמבוססת על ניסיון אישי של צוקרמן, וככזו היא אף חזקה יותר. בסופה היא מבקשת מהקהל לדווח, להתגייס לטובת אותן נשים שלא תמיד מודעות בעצמן למצב בו הן נמצאות, ולא תמיד מסוגלות לבקש עזרה בזמן אמת. כפי שאנחנו מכירים ממקרים רבים כל כך, רבים מדי, זה יכול להסתיים בצורה נוראית ופטלית, אותם ניתן היה למנוע.

שני זוגות נעליים

צוותא

מחזה ומשחק: מיכל צוקרמן

בימוי: אסתי זקהיים

מוזיקה מקורית: קובי ויטמן

דרמטורגיה: רואי גורמזאנו

וידאו-ארט: יעל שלוש

שחקני וידאו-ארט: ניב פתל, מיכל מאיר דבירי, מיכל צוקרמן

איפור וידאו-ארט: גלית חסון חנגל

ניהול הצגה: טל עמי

צילום: יעל שלוש

מועדים נוספים:

29/5/22 20:00

למועדים עתידיים בדף ההצגה באתר "צוותא" – הקליקו על הלינק


אזור פרסומי

דרושות כתבות
פרסום באתר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close