ראיון זוגי עם השחקנים והיוצרים מורן אלון ויפתח רוה
מאת: אירית ראב
ברחובות האחוריים של גבעתיים, היכן שהגבעות מתעקלות ומאמצות את שרירי הרגליים של העוברים והשבים, שוכן לו בניין קטן, בן שלוש קומות. בקומה הממש תחתונה, מתגורר זוג שחקנים חמוד-חמוד, מורן אלון ויפתח רווה, שהכירו זה את זה במגרש המשחקים של ניסן נתיב ירושלים. מאז ועד היום, הם לא מפסיקים ליצור ולפעול, על הבמה והמסך. בימים אלו, הם מעלים את ההצגה "מחבואים", במסגרת הרפרטואר של תיאטרון "קרוב" – יפתח ביים את ההצגה, מורן מגלמת את הגיבורה הראשית. שוחחתי עמם על היצירה המשותפת, ההצגה החדשה ומה צופן העתיד, ביחד ולחוד.
בואו ונתחיל בהתחלה – איך נדבקתם בחיידק הבמה? באיזה גיל זה היה?
יפתח: "אצלי זה היה בגיל עשר, ראיתי סרט בערוץ 1, לא יודע מה בסרט הזה תפס אותי, אבל הלכתי להורים שלי ואמרתי – 'אני רוצה להיות שחקן', אמרו לי 'בסדר'. אבל משם זה נדבק אליי. חודש אחרי, ממש במקרה, המפיק דני פארן צילם איזה סרט באזור, והיה חסר להם שחקן, ואני קפצתי ישר. התקשרו להורים שלי. אני לא זוכר איך קראו לסרט, אבל אני זוכר שבסרט היתה לי אחות גדולה והייתי צריך לריב איתה. זה היה תפקיד קטן. בסצינה אחת, וזהו. היה לי קשה להמשיך עם המשחק אחרי זה, כי היישוב היה רחוק, אז ויתרתי על זה. אחרי הצבא, הבנתי שאני בסוף לא אלמד פסיכולוגיה, אלא משחק, ונכנסתי לזה בצורה די חזקה. עשיתי סדנא ואז למדתי בניסן נתיב ירושלים, ב-2009. למדנו ביחד, מורן ואני."
מורן: "אני נדבקתי בחיידק בגיל ארבע. גדלתי בבאר שבע, הייתי הולכת עם אמא שלי להחזיר את אחותי מהחוג לריקוד. כל הזמן הייתי מחכה לזה, הייתי קופצת ליד החלון. אני ממש זוכרת את הקפיצה הזו. רציתי להיות ברישניקוב הבא. אבל כל הזמן אמרו לי, 'עוד לא, את רק בת חמש'. אבל רקדתי מגיל ארבע וחצי עד גיל עשרים. הייתי מגיל צעיר מאוד על הבמה, משהו בבמה היה, לא יודעת מה זה היה, אבל זה ממש החזיק אותי. כל הזמן היו יורדים עליי בבית שאני לא טובה בלימודים, הייתי שקופה, מכיתה ב' עד י"ב, ועוד עם כל קשיי הקשב והריכוז שהיו לי, זה לא היה כמו היום שנותנים לך הקלות. והבמה נתנה הקלה כזו.
בתיכון, אבא שלי ואני עשינו מאמצים מאוד גדולים לעבור בית ספר. התחלתי בית ספר טכנולוגי וביקשתי לעבור לבית הספר לאמנויות. הפכתי עולמות כדי להשיג את זה. ובסוף, התקבלתי. אבל בגלל הציונים הנמוכים, הייתי במב"ר. בשנה שהתחלתי, סגנית המנהלת אמרה לי ש'החלטנו שמהשנה מב"ר לא יכולים לעשות תיאטרון'. ככה, בהינף יד, קטעה לי את החלום.
בצבא, חברה אמרה לי – 'יש מכינה של בית צבי בבאר שבע, בואי'. הלכתי איתה בסופו של דבר. זו היתה פעם ראשונה שנחשפתי לתיאטרון ומשחק. ואז סגרו באמצע השנה את המכינה כי לא היו מספיק סטודנטים. אבל משם, זה התחיל. כמו בטיפול, גם בתיאטרון, התחלתי לדבר. בריקוד, זה רק גוף. מאותה נקודה, החלטתי שאני הולכת על זה. לא התייעצתי עם אף אחד, ישר פניתי לבתי הספר למשחק ורציתי להיבחן. ומאז ועד היום, אני בתחום."
מה המסלול שעשיתם כדי להתמקצע בתחום – איפה למדתם? באילו הצגות שיחקתם?
מורן: "התחלנו ביחד את ניסן נתיב ירושלים. אנחנו שני קצוות – ליפתח זה בית הספר הראשון שהוא נבחן אליו, אותי ארבע שנים לא קיבלו לאף בית ספר. כמה דחיות קיבלתי, ומשפטים כמו 'אנחנו מעריכים את ההתמדה, אבל אולי תביני שלא זה לא'. אם הייתי באמת מקשיבה לאנשים האלה. זה הוריד אותי לקרשים והרים אותי. ואז התקבלתי לניסן נתיב ירושלים. כל אחד והחוויה הבית ספרית שלו. אבל סך הכל היה לנו טוב."
יפתח בהחלט מסכים עם דבריה. השניים משחקים יחד על אותה במה כבר יותר מעשור. בהתחלה, הם גילמו אם ובנה הממזר בהצגה "וולנטינה" בניסן נתיב. בבית הספר, תחת ידו המטיבה של אריק קשת, המשיכו לעבוד יחד בהצגות ותרגילים. לאחר שסיימו את בית הספר בשנת 2011, המשיכו לשחק ביחד בהצגות שונות, כמו בהצגת הילדים "קוראים לי אלכס", פרי יצירתה של אופירה רחמים, ב-Contemporary Art, יצירה אוונגרדית של אברהם שמחי שעלתה בפסטיבל ניסוי כלים, ובהצגה "מים" של אברהם שלום לוי. מורן מציינת: "הוא מהאנשים שמרימים אותך ומעניקים לך השראה. זה כיף לעבוד איתם".
ואז השניים נתקלו בסדנת שייקספיר שהעביר ניקו ניתאי:
יפתח: "שם למעשה היה הגרעין של האנסמבל של תיאטרון קרוב."
מורן: "כמעט כל מי שהיה ב"המלך ליר", שעלתה בתיאטרון קרוב, השתתף בסדנא הזו. זה היה סיפור אהבה עצום עם ניקו ניתאי. כמו עם אריק קשת, גם ניקו ניתאי היתה דמות מאוד משמעותית בשבילי, בשבילנו. מישהו שבאמת נותן לך מקום. אני לא יודעת לנסח את זה במילים. זה באמת נדיר. אפילו לא קשור ספציפית למשחק, כבן אדם. וזה אצלי מילא משהו נוסף, בגלל שאיבדתי את אבא שלי בגיל צעיר. גם ההלך רוח והתשוקה לתיאטרון. היינו עושים חזרות עד שתים עשר בלילה, והוא נוסע באוטובוסים מאוחר בלילה. את רואה אנשים שבאים, עושים עבודה. ואנחנו הצעירים על יד. מה, תתלונני שאת עייפה? "המלך ליר" היתה ההצגה הראשונה שעשינו ביחד, שיחקתי את ריגן. הילדה הרעה. אלברט כהן תמיד היה אומר בחזרות "איך אתה נותן לילדה היפה הזו תפקיד כזה. אף אחד לא יאמין'. וניקו היה עונה לו – "בגלל זה" [מחקה את קולו של ניקו ניתאי]. לא חיקיתי אותו טוב."
יפתח: "היה לו קול עמוק מאוד. קשה לחקות אותו."
מורן: "אחרי זה, שיחקתי ב"אי-הבנה"".
יפתח: "זו הצגה שנתנה ממש אגרוף לבטן".
מורן: "עם הטקסט המצוין של אלבר קאמי. אני ויפתח שיחקנו שם, יחד עם גל ישראלי, נעמה שלום אביאל. זה ירד לצערי כי נפטרה אחת השחקניות, יעל יעקב גולדמן. כמה שנים לפני כן היא קיבלה פרס מפעל חיים בפרינג', ניקו דאג לזה. אחרי זה, שיחקתי ב"המערכה האחרונה", נכנסתי לזה באמצע, התחלפו לזה כמה קאסטים. ניקו זכה עליה גם בקיפוד הזהב, על העיבוד. הוא לקח מחזות של צ'כוב ובדק מה קורה עם האקדח במערכה האחרונה. אני שיחקתי שם את נינה. אני נינה. [צוחקת]. הצגה נוספת שעשיתי שם היתה "שקספיר מצונזר", שיחקתי שם גם עם יפתח, שעשה שם תפקידים מטורפים. אני הייתי הלחשנית של ניקו, הוא שיחק את מיירון. היו לניקו רעיונות מטורפים, תוכניות מפה עד להודעה חדשה. באמצע החזרות להצגה הזו, ניקו כתב לי שיר. איזה ניקו זה. היו לו שירים נהדרים, שהוסיף למלא הצגות שלו. ואז שיחקתי ב"חדשות אחרונות". זו היתה ההצגה האחרונה שהוא ביים אותי. היא עוסקת בקשר בין הון לשלטון, הצגה מקסימה ואקטואלית באמת. יש לי תפקיד מקסים של סטודנטית."
מה בעשייה התיאטרונית של תיאטרון קרוב מושך אתכם?
יפתח: "ברגע הראשון שהגענו לשם, ראינו את "פינוק מטריף" – ניקו הופיע מולי ומול מורן, ומול עוד שני אנשים, וזהו. פשוט התאהבנו בו. לא ראינו תיאטרון כזה. אחרי ההצגה הוא עשה לנו סיור בתיאטרון, שני שחקנים צעירים, הכי פעורים, הוא התנהג אלינו כאילו אנחנו אורחים כאלה מכובדים בתיאטרון שלו. הוא דיבר תמיד על הקשר הזה עם הקהל. הוא כל הזמן דיבר על המקום הזה של להסתכל בעיניים של הצופים. מההתחלה זה הרגיש כמו בית, גם האווירה בחזרות, כולם אומרים את זה. יש שם משהו מאוד נקי. במקומות אחרים, יש הרגשה שמנצלים. בתיאטרון "קרוב" זה בדיוק להיפך – יש שם הרגשה מאוד משפחתית. קבלת פנים חמה."
מורן: "גם כל הקטע של התשלום."
יפתח: "כן, במקומות אחרים, תמיד רודפים אחרי התשלום ליוצרים, אין עם מי לדבר. ב"קרוב" זה בדיוק ההיפך. יש כל הזמן למי לפנות ועם מי לדבר. גם אם אתה רוצה לעשות משהו חדש, הם הכי פתוחים. גם ניקו וגם דורית הם כאלה, שאומרים שאם מישהו רוצה להיות חלק, שיבוא. להתחיל ולעשות סוג של דיאלוג. גם כשמורן רצתה לשלוח קורות חיים בהתחלה, דורית באה ואמרה שפשוט תבוא. זה לא מובן מאליו כיום".
מה צופן העתיד הרחוק לתיאטרון "קרוב"?
מורן: "יש שני נתיבים. נתיב אחד, זה כבר קורה עכשיו, כל ההצגות ממשיכות לרוץ, אבל כל אחת במקום אחר. למשל, "חדשות אחרונות" עולה עכשיו בתיאטרון החנות, שזה באמת אחלה. הנתיב השני – תוך כדי מחפשים מקום קבוע. למרות שאנחנו חושבים שזה קשה, דורית אופטימית. היא מאמינה שתוך שנה מהיום, נמצא מקום קבוע."
יפתח: "יש היום בעיריות כל כך הרבה מקומות ריקים, שפשוט לא מחלקים אותם".
מורן: "מבחינתם, אם נסגר תיאטרון "קרוב" – אין עניין."
יפתח: "כן, פחות תיאטרון, יותר תיאטרון, זה לא משנה להם. מבחינתם אנחנו עוד מספר. אבל אנחנו לא נוותר. אם זה אומר לשבת להם במשרדים, בסופו של דבר, זה מה שאנחנו נעשה."
מורן: "כן, אנחנו אנסמבל שלא מוותר."
יפתח: "בייחוד שהעיריה היא אחד הגורמים העיקריים לאיך שהתחנה המרכזית נראית היום. התיאטרון יצא משם בגלל ההתנהלות עם התחנה המרכזית. זו היתה התדרדרות מאוד רצינית, גם הקהל מאוד פחד להגיע לשם, וגם התיאטרון עצמו כבר פחד להישאר שם, בגלל כל ההתנהלות."
תוך כדי היצירה בתיאטרון "קרוב", מורן השתתפה בהצגות נוספות של אברהם שלום לוי, כמו "ניסויים" שרצה בצוותא, או בעיבוד קולנועי להצגה "מים", ושיחקה בהצגה בתיאטרון "מיקרו" ובקריאה מבוימת עם עודד קוטלר. במקביל, יפתח שיחק בהצגות רבות של תיאטרון אסקפלריא שהופיעו בבתי ספר דתיים.
הפרגון ההדדי של בני הזוג, והיכולת לתמוך בשני ולהרים כשצריך, ניכרת בכל שורה ומחווה ביניהם:
מורן: "אני חייבת להרים לך, היה לו תפקיד ראשי מטורף בהצגה ב"מיקרו"".
יפתח: "כן, בסדר. היו הרבה מורכבויות בהצגה הזו. סך הכל זו היתה חוויה טובה ולמדתי הרבה. פה ושם – עשיתי תפקידים בהצגות כמו ב"באתי רק לטלפן" שרץ עד היום, החלפתי שם את אחד השחקנים. היה גם את "הלב הנורמלי" במרכז הגאה."
מורן: "הורידו את זה בשיא. זה היה מפוצץ כל הזמן. ספר גם מה עשית בתיאטרון קרוב".
יפתח: "ב"המלך ליר" שיחקתי את השוטה. זה היה תפקיד מעניין. ב"שייקספיר מצונזר" שיחקתי את התינוק של מיירון, שיוצא מהבטן, שירה פרבר שיחקה את האישה של ניקו, וכבר בלידה, כשהוא יוצא מהבטן, מגלים שהוא משת"פ של המשטר. הוא חוקר את כולם. הייתי גם הסוהר שם."
במקביל לכך, יפתח עושה חייל גם בתיאטרון המיועד למגזר החרדי: "יש להם מעין קמפים כאלה, בתקופות של "בין הזמנים", באוגוסט ובסוכות, ובתווך הזה באים ועושים מולם הצגות. באחת ההצגות, מוצגים נערי ישיבה שכל אחד מתמודד עם הסוד שלו. איך זה משפיע על החיים שלו. בחברה החרדית זה מאוד משפיע. מספיק שיש לך אח בדיכאון, זה יכול ממש להרוס את השידוך. זה דברים מאוד עדינים. בהצגה אני משחק נער שיש לו בעיות קריאה, הוא מגיע ממשפחה הכי-הכי ואבא שלו רב גדול. והוא עובד על זה בלילות ומנסה להתחמק מלקרוא. נורא פחדנו מההתקבלות של זה, האם הקהל יראה את זה כביקורת. אבל אחרי זה הם באו אלינו עם דמעות בעיניים. בא אליי אחד מראשי הישיבה בה הופענו, ישיבה מאוד גדולה, והוא נמצא שם כבר שישים שנה. הוא אמר לי 'זה כל כך חסר פה. לא מדברים על רגשות'.
באחת ההצגות, הלכתי לשתות מים, כי תמיד מתאספים סביבנו ושואלים המון שאלות, אז הלכתי דקה הצידה כדי לנוח, ואחד מהתלמידים בא אלי ואמר לי בלחש שאח שלו מתמודד עם דיכאון והוא לא מספר את זה לאף אחד. ואז כשמישהו התקרב אלינו, הוא מיד השקיט את דבריו ורצה שגם אני לא אדבר. אתה מבין שהוא לא הוציא את זה מהפה שלו אף פעם, עד לאותו רגע. זה מאוד חזק, מאוד משפיע. זו אחת החוויות שהבנתי שאלו המקומות שהתיאטרון הכי משפיע. אנחנו עובדים עכשיו על הצגה, גם למגזר החרדי, על יחסים בין אב לבנו, אבל גם על ההצלחה בכל מכיר. האב הוא עסקן כזה, והופך את כל העולם כדי שהבן שלו ייכנס לישיבה הכי מוצלחת. הבן שנכנס לישיבה הזו, בסופו של דבר מתמרד באבא ולא רוצה להיות שם. בסוף זה נגמר טוב, אבל זה מראה עד כמה החתירה להצלחה יכולה להרוס ולהיות מסוכנת. עכשיו אנחנו בשלבי סיום המחזה והליהוקים. זה אמור לעלות ב"בין הזמנים" הקרוב."
לצד הבמה, השניים משחקים גם בסרטים ובסדרות. יפתח השתתף בסרט "רוק בקסבה", של יריב הורוביץ, שהשתתף בפסטיבל ברלין. "על אף ההתרגשויות, זו היתה חוויה לא פשוטה. היו לי הרבה חרדות" הוא אומר "כל הכוכבים האלו לידי, זה מערער. אבל אחרי זה המשכתי לעשות סרטים כמו "סוסי נייר" שהיה בפרס אופיר. סרט מקסים של מיכאל רוזנוב, או בסדרה בערוץ דתי. פה ושם השתתפתי גם בסרטי סטודנטים, או תפקידי אורח בסדרות, כמו ב"ישמח חתני"."
מורן שיחקה בסדרות שונות, כמו ב"בית המשאלות" של חיים בוזגלו, וב"מצולמים" של שלישית מה קשור: "היה קורע לעבוד איתם. לא היה קשה לשחק, באמת פחדתי מהדמויות שלהם. [צוחקת]. היה שם במאי מדהים, אורי כץ. כיף לי לעבוד עם אנשים מתוקים." ובסרטים מובילים: "ב"ימים נוראים" שיחקתי עם אנשים נהדרים. זה לא היה תפקיד גדול, סטודנטית מתנחלת שכל התלמידים באים ליריחו לשבת שהיא מארגנת להם, והיא עושה להם מונולוג כזה על דוד המלך, זו מישהי אמיתית שהיתה. זו היתה חוויה מדהימה. הבמאי הזה, ירון זילברמן, הוא איש מרשים במיוחד. את עובדת עם מישהו שעבד עם גדולים כמו פיליפ סימור הופמן, והוא צנוע כל כך. הוא התקשר אליי אישית כדי להודיע לגבי הפרימיירה."
איך התמודדתם עם אתגרי הקורונה?
מורן: "הקורונה מאוד השפיעה עליי. גרמה לי לחשוב על הדברים. עשינו מערכונים ביחד, כדי להמשיך וליצור. היה בתקופה הזו, משהו שהציף את הכל. אני זוכרת שהתחילו המחאות של התיאטרון, באחת בהן הייתי – זה היה קשה אבל חיוני ממש. גם הציף את כל היחס של הרפרטוארי לפרינג', נורא קשה. הכל בדלתיים סגורות. לא ברור לי למה הם לא מארחים הצגות פרינג', בחינם. האולמות שלהם ריקים, למה לא לארח בחינם? זו סולידריות, זה אותו תיאטרון. אתם פה-אני פה. אנחנו אותו תחום. כשרק התחלנו את ההצגה "מחבואים", באתי לאיזה תיאטרון ושאלתי אותם, למה אני צריכה לשכור את האולם ב-4,000 שקל? האולם ריק. מה אני, ועד עובדים? אנחנו אותו דבר. אז בקורונה, שמחתי, כי פתאום היינו באמת אותו דבר. חשבתי שנוכל לשנות דברים ולעקור את הרעה מהשורש. אבל בסופו של דבר, זה שוב, הכל חזר על עצמו. אותם חומרים, אותם מחזות, משעמם עד מוות. אני קודם כל במה. זה הבית שלי. אבל בקורונה, היתה התכנסות, רצון להתמקד במשהו מסוים, בריס בעין. ממש רציתי מסך, אבל בתפקיד משמעותי."
כיום, יפתח עוסק בהכנה לאודישנים, לצד משחק, בימוי והוראת תיאטרון: "מדליק אותי איך אנשים פועלים. מסקרן אותי הטבע האנושי. הדרך שבה אנחנו פועלים. אני יכול לנבור ולחפור בזה המון. בהכנה לאודישנים, יש לי כלים שרכשתי. כל בן אדם יש לו את הקטע שלו. אני בודק באיזה כלים אני יכול לטפל במה שמפריע. כי יש המון צורות והמון שחקנים. זה כמו שתמיד אומרים שמשחק אי אפשר ללמד, אפשר רק ללמוד. זה משהו מאוד אישי. לכל אדם יש את העולם הסובייקטיבי שלו. אני אוהב לגרד את הדבר הזה, ביחד. למצוא את החיבורים שלו, לחומר ולדרך."
ספרו לי קצת על ההצגה "מחבואים" ועל הסיפור עליו היא מבוססת.
יפתח: "איציק דריי, שכתב אותה ומגלם כיום את תפקידו של השוטר, הוא חשמלאי שיום אחד היתה לו קריאה להגיע לבית זונות. משם הוא לקח את ההשראה לכתיבת ההצגה. הוא נהג להגיע לשם ולתקן כל מיני דברים. הוא ביקש להראות את הסיפורים האמיתיים של הבנות שעבדו שם."
מורן: "איציק איתנו ב"אקטור סטודיו" עם עודד קוטלר, מהראשונים שם. אנחנו שם כבר שבע שנים, אבל הוא למעלה מעשור. הוא למד משחק."
יפתח: "הוא שחקן וחשמלאי. הוא הקים משפחה, שם את החלומות בצד והיה צריך לפרנס אותם. אבל הוא הוא המשיך לשחק במקביל."
מורן: "כל מי שמופיע בהצגה, משתתף באקטור סטודיו. במשך תשע שנים, איציק עבד על המחזה, היו מלא דראפטים, והוא העלה אותם באקטור סטודיו. הוא נתן לי לקרוא. קראתי. עכשיו, בתקופה הזו, היתה אמורה לגלם את סיגל מישהי אחרת. אני קראתי והרגשתי שזה שלי. לא יכולה להסביר את זה. עשינו סצינה, הוא היה בהלם. כמובן שהוא בירר איתה שזה בסדר מבחינתה."
יפתח: "במקרה הזה, הכותב גם ליהק את הבמאי".
מורן: "יום אחד העלנו פרזנטציה מלאה של ההצגה באקטור. ואז התחלנו לעבוד על ההצגה. כולם דרבנו את העבודה על זה. אמנון מסקין אמר לו לפני שנפטר – 'תעלה את זה עוד השנה'. זה כיף ומאתגר. אנחנו אנשים מאוד קרובים, יש פה חמישה אנשים עם חומר מבעבע לכולם. זה היה לא פשוט. יש את פסטיבל "האזרח כאן" כל שנה, העלנו את זה בקריאה שם. דורית בכתה. גם ניקו, התרגש מאוד. הוא אמר – 'לא זיהיתי אותך'. זה היה מרגש מאוד. כולנו באותה מידה בהפקה הזו. זו הפקה שהיא משותפת לכל הקאסט."
מורן, ספרי לי קצת על סיגל הקטנה/סיוון הזונה – בכל זאת, זה תפקיד מאתגר לגילום, שרחוק ממך מרחק רב. איך הצלחת להזדהות איתה?
מורן: "זה הגיע ממקום מאוד אנושי. זה היה רחוק ממני, נכון. אבל התפקיד הזה נותן לי לגיטימציה הכי אמיתית להוציא דברים שלא הוצאתי באף תפקיד אחר. זה נתן לי את ההזדמנות לעסוק באדם השקוף, מה שגם אני הייתי כשהייתי ילדה. מהבחינה הזו, היא הכי קרובה אליי מבין התפקידים שגילמתי. יש בה גם הרבה כוח – היא לא תראה שהיא נזקקת, היא זקוקה לעצמאות הזו."
ההצגה עצמה מציגה את הדמות במצבים, לא פשוטים, אם ננסח זאת ככה, מבחינת היחסים עם הדמויות האחרות ושגרת יום העבודה. איך הצלחתם לעבוד על זה מבחינה זוגית? יפתח, אני מתארת לעצמי שזה לא פשוט לראות את זוגתך על הבמה, ככה, גם אם ברציונל אתה יודע שהיא מגלמת דמות פיקטיבית בעלילה בדיונית. איך התמודדתם עם זה?
יפתח: "זה תפקיד שהוא מאוד רגיש, זה נכון, אבל אני חושב שלא נתקלנו בהרבה קשיים. היו דברים מעטים. נגיד, בשלב מסוים המכנסיים של מורן היו קצרים מדי. ואני אומר למורן – 'רואים לך'. והיא אומרת לי 'מה רואים? אתה כזה קנאי?' ואני אומר לה – 'אבל זה פתוח הכל'. עד שרותי דייכס הגיעה לראן אחד לפני הגנרלית. היא ישבה עם כל אחד מהשחקנים, ואז היא אמרה 'את יודעת, המכנס שלך, רואים את כל הכוס'לה'. ואז מורן הבינה והחליפה ישר. החלפנו לפני ההצגות עצמן. אני גם במאי שאוהב להשתמש עם הדמיון, בחלק בסצינות האינטימיות בהצגה, השארנו את זה לדמיון של הקהל. גם בפעמים שאני רואה עירום בתיאטרון, אני מרגיש שזו פרובוקציה מיותרת. מעטות הפעמים שזה תורם להצגה. אני לא חושב שהיה מוכרח לשלב עירום בהצגה הזו, פה ושם היא מתנשקת, אבל לא עשינו מזה יותר מדי. מה גם שבהצגה עצמה, לא מגיעים לקוחות ממש. יש שיחות טלפון, אבל לא יותר מזה."
תרצו להמשיך ולעבוד ביחד גם בעתיד?
יפתח: "בטח. בהתחלה מאוד פחדתי מזה והיו לי הרבה ספקות. יש משהו בתוך העבודה המשותפת הזו שיכול טיפה להרתיע, אבל עם השנים הבנו שחלק מהיחסים בינינו זה יצירה. אנחנו גם יוצרים ומשחקים ביחד. הפריע לי בהתחלה שיחשבו שאנחנו זוג יוצרים, שאנחנו לא יוצרים בנפרד, ועכשיו זה כבר לא מפריע לי."
מה בעתיד – יש פרויקטים בדרך?
יפתח: "יש כמה פרויקטים בקנה, ההצגה למגזר החרדי, "הנסיכה האמריקאית", אני גם מצטלם לסרט גמר, תפקיד ראשי".
מהי יצירת החלומות שלכם? אילו דמויות אתם חולמים לגלם?
מורן: "אני חולמת לגלם את ליידי מקבת', יש לי וויז'ן מאוד ספציפי לזה. אני רוצה גם שהמסך יפרח. אני שחקנית מאוד טוטאלית. יש לזה מחיר. גם בחיים האישיים שלי, האימהות שקצת נדחית. כל תפקיד שלי, זה תפקיד חיי. אני שמה את כל כולי. מה יותר מלהביא את המתנה שלך לעולם? הייתי רוצה לשחק גם את אמא קוראז', דמויות ממולייר."
יפתח: "זה כבר לא חלום, אלא ממש מעשה, "הנסיכה האמריקאית". וגם להמשיך לעשות דברים שמסקרנים אותי."
ההצגה "מחבואים" עומדת לעלות בפרינג' באר שבע, ב-26/5/22, ובתיאטראות רבים ברחבי הארץ.
אזור פרסומי
מרתה יודעת 