על חלק מהצגות פסטיבל תיאטרונטו 2022
מאת: אביבה רוזן
פסטיבל התיאטרונטו הוא החג הגדול של המונודרמות. המונודרמה היא ז'אנר לא קל – הצגה של כשעה, הנישאת על כתפי שחקנית או שחקן, שצריכה להיות מלאה וגדושה בכל טוב של דרמה, עלילה דחוסה או טקסט מרתק, ללא דקה אחת של חסד או שעמום. אסור לשחקנית, או לשחקן, לאבד לרגע את קהלו, ועליו או עליה להשתמש בכל יכולות המשחק בהן ניחנו. פסטיבל התיאטרונטו, נזכיר, הוא חגיגת התיאטרון הגדולה של פסח שייסד יעקב אגמון ז"ל, וכיום מנהלת אותו גילה אלמגור-אגמון.
יש להתחיל ולומר, שלא צפיתי בכל הצגות הפסטיבל השנה, ודווקא הצגות בהן לא צפיתי זכו בפרסים הגדולים. הזוכה הגדולה היא ההצגה "המלון", בה שיחקה רינת יונה גליקו, בבימוי מיקי מבורך. עלילת ההצגה בקצרה: שחקנית מובטלת מתבקשת לגור בתקופת הקורונה במלון נטוש. היא מתמודדת שם עם ענייני משפחה, תיאטרון, בית ועוד. ההצגה, יצוין, מבוססת על אירועים אמיתיים שהתרחשו בתקופת הקורונה.
ציון לשבח ניתן לשחקן דיויד בילנקה על משחקו בהצגה "הגיל הרך", בבימויו של סיני פתר, אשר עוקבת אחר מרטין, שומר במתקן כליאה לילדי מהגרים לא חוקיים מטעמי פרנסה, שנאלץ להתמודד עם תנאים מאתגרים יותר מבדרך כלל, כשפורצת שם מגיפה מסתורית. פרס בחירת הקהל הוענק לשחקן מיכאל הנגבי של משחקו בהצגה "העד", בה הוא מגלם את משורר היידיש אברהם סוצקובר שנבחר להיות העד היהודי היחיד במשפטי נירנברג.
ההצגות בהן חזיתי היו מעולות גם הן, וכל אחת ואחת מהן הייתה זכאית לפרס משלה. אין ספק שהרמה השנה הייתה גבוהה מאוד, ומן הסתם מרבית ההצגות תמשכנה להופיע בתיאטראות הפרינג' בארץ. אבל נחזור להצגות בהן צפיתי. רותם כרמלי, בהצגה "בגוף אני מבינה", אשר מבוססת על סיפורו של דויד גרוסמן, עשתה מלאכת מחשבת כשעברה בין שתי הדמויות, נילי האם שרוקמת מערכת יחסים עם נער שוליים, לבין רותם בתה המנוכרת, שחזרה לארץ כדי לקרוא לה קטעים מספרה, המתייחס למערכת היחסים ביניהן. ההצגה, פורטת את נימי הנימים של נפש האם ואת מערכת היחסים הקשה בין האם לבתה, כמו גם את המבנה הרגשי המורכב של הבת, המשחק המשכנע ויכולתה של כרמלי להקנות אישיות ואופי דרך מספר קטן של אביזרים ומאפייני דמויות בהחלט ראויים לציון.
ההצגה "ג'", מגוללת את סיפורה של אמו של נער שהיה מעורב בצורה פסיבית באונס קבוצתי, כאשר צילם את חבריו אונסים נערה בת כיתתם. בתחילת ההצגה האם, טלי שרון הנפלאה, משוכנעת לגמרי בחפותו של בנה, בן יחיד לאם חד הורית שגאה בו בלי גבול. עם התפתחות העלילה, ניכר שהשכנוע הפנימי שלה הולך ויורד, ועם זאת, כשבן משתחרר, האהבה האימהית גוברת על הכל. טלי שרון לא משאירה רגע דל, ובבימויה של תמר קינן היא מעבירה לנו מסרים חזקים ומטלטלים על אהבת אם, ולאן שהיא יכולה להגיע.
"מיינדפאק" של אורית זפרן עוסקת באישה שהיא דור שני לשואה, דור שני צעיר מאוד יחסית, לאם שמתה בשריפה ולאב שהיה לוחם אצ"ל. היצירה של אורית היא יותר מכל סטנד-אפ, והיא משתמשת לא מעט במאפיינים של סטנד-אפ, כולל שיח שוטף עם הקהל. זהו מופע פרובוקטיבי, ישיר ולפרצוף, שלא משתדל להתנחמד, אלא זורק אמיתות קשות ביותר בעטיפה מתוקה של הומור.
בנוסף להצגות, היה "אספרסו קצר", שכלל שני מקצרונים, בכל אחד מהם ארבע מונודרמות של כרבע שעה כל אחת. אני חזיתי במקצרון הראשון. בהצגה "זה לא כזה סיפור", יותם לאור שיחק את רונית אשבל, משוררת מהפריפריה שדורשת את הזמן שלה על הבמה כמי שהוקפצה ברגע האחרון להחליף משוררת נחשבת ממנה. ב"מסך", ליאור אביבי הצעיר המוכשר מנסה לעקוץ את קורבנותיו-לקוחותיו בסגנון של לא-יצאת-צדיק עד שהוא נתקל בלקוחות הלא נכונים. ב"בקצה המדרגה האחרונה", דנה אלעזר משחקת אישה צעירה שנתקלת בזקן שמבקש את עזרתה בהעלאת הקניות לביתו, עד הרגע המזעזע בו היא מאבדת שליטה.
אך לצד אלו, את ההצגה גונב, בלי שום ספק, השחקן הותיק יצחק חזקיה, שמככב בהצגה "צמא". חזקיה משחק בצורה מרגשת קשיש בודד שקושר קשר עם ילד, ודרכו עם אמו. הוא מתאר תהליכי הזדקנות, בדידות, יציאה מהבדידות רק כדי לחזור אליה, ועל חשיבותו של חיבוק בחיינו. למרות הזמן הקצר בו נמשכת כל אחת מההצגות במקצרון, היא מצליחה להביא עולם ומלואו.
לא לחינם היו כל ההצגות בתפוסה למעלה ממלאה, ורבים ישבו על הרצפה. זאת הייתה בהחלט חגיגת תיאטרון, וכאמור, כל אחת מההצגות הייתה ראויה לפרסים משלה.
פסטיבל תיאטרונטו 2022
"בגוף אני מבינה": על פי סיפור מאת דויד גרוסמן; שחקנית – רותם כרמלי; במאי – נדב בושם; מוזיקה – דור כרמלי; תאורה – אלון ברקוביץ'.
"ג'": כתיבה – עומר תדמור; משחק – טלי שרון; במאית – תמר קינן; ייעוץ חלל ותאורה – זוהר שואף; ניהול הפקה – ליאם שניצר
"מיינדפאק": כתיבה ומשחק – אורית זפרן; יצירה – אורית זפרן ומתן דרעי בדש; עיבוד ובימוי – מתן דרעי בדש; עיצוב תלבושות ובמה – אביה בש; תאורה – רותם אלרואי; מוזיקה – דניאל שמר.
הצגות מקצרון 1 – אספרסו קצר:
"בקצה המדרגה האחרונה": כתיבה – גילי נוימן; בימוי – תומר בן-עמרם וגילי נוימן; משחק – דנה אלעזר; מוזיקה – נמרוד עציון.
"זה לא כזה סיפור": כתיבה ומשחק – יותם לאור; בימוי: מעין אבן; צילום: ספי נחמני.
"מסך": כתיבה ומשחק – ליאור אביבי; בימוי: מעין אבן
"צמא": כתיבה ובימוי – מיקי גורביץ'; משחק: יצחק חזקיה.
מרתה יודעת 