בחלומי חזרתי אל במת התיאטרון

על ההצגה "סיגריה אחרונה"

מאת: אירית ראב

יום חמישי בערב. הרחובות שקטים עדיין, מתכוננים להמולת הבליינים. תחילת הסופ"ש והאפשרויות הן רבות, העבודה תחכה לשבוע הבא. באוטובוס כפול, המקרטע את דרכו לרחובות האחוריים של תל אביב, רוח מימי התיכון יושבת על הספסלים האחוריים, מתעתעת וגורמת לחשוב פעמיים ושלוש וארבע האם זו היא או לא היא, ואם זו כן היא – האם היא זוכרת? והאם בכלל נשאר דבר מה ממה שהיה, עכשיו שאנחנו כבר עשרים שנה אחרי? לא משנה. היא יורדת בתחנה והזמן לשאול אותה אם היה או לא היה, עבר.

לאחר שהתנערתי מערעור המציאות, שמה על פניי את משקפי המבקרת, ומגיעה אל התיאטרון החבוי בין מוסכים לתחנת דלק. באולם האחורי של תיאטרון תמונע, עולה ההצגה "סיגריה אחרונה" של אנסמבל תוצרת בית, פרי יצירתם של יואב ברתל ואביגיל רובין. עם תחילת ההצגה, שמתחילה במפתיע לטובה בזמן, היוצר עולה למרכז הבמה ומספר לקהל על חלום מוזר שהיה לו. בחלום, הוא מתבשר שהתקשרו אליו מהתיאטרון והודיעו לו שלא רק שהקהל לא הגיע, אלא שעומדים להוריד את ההצגה מהבמה. ובכן, זה לא מפתיע, שכן מי יכול להגיע להצגה ב-3:00 בבוקר, אבל עדיין.

"סיגריה אחרונה". צילום: ארהלה הצמצם הבוער

מנקודה זו ואילך, היצירה המוזרה-בקטע-טוב מציגה את השתלשלות החלום האמנותי של היוצר, ספק בן דמותו של ברתל, ספק דמותו של כל יוצר – החל בהגעתו אל התיאטרון ופגישתו את הקופאית שלבשה חזיה ותחתונים בלבד, המודיעה לו שאין קהל, פרט לאדם אחד בלבד, דרך פגישה מטרידה עם מלצר בבית הקפה שמאוד נלהב לפגוש את היוצרים בקונסטלציה בלתי בימתית, לכאורה, כמו בית קפה, וכלה בהובלתו לבית החולים על ידי אשתו וסניטר שממש לא רוצה להיות בסיטואציה הזו. כמו כל חלום טוב ומרתק, כך גם ההצגה הזו בנויה מקטעים-קטעים, שנראה שלא ממש קשורים זה לזה, אך למעשה יש להם היגיון וכרונולוגיה משלהם.

היצירה המצוינת הזו, שבהחלט מעוררת מחשבה רבה, היא אינטר-טקסטואלית ומתא-תיאטרלית במובן הכי מילולי של המילה. מעבר לכך שהיא מציגה את מאחורי הקלעים של רחשי הלב והמוח של כל יוצר ויוצרת באשר הם, היא מציגה את מאחורי הקלעים של ההצגה עצמה שמוצגת על הבמה, תוך שבירה ובנייה ושבירה מחדש של הקיר הרביעי.

לצד זאת, היא מציגה את אחד החששות הבסיסיים ביותר של יוצרי הבמה  – שלא יגיע קהל. והרי תיאטרון ללא קהל, הוא תיאטרון שבור שלא ממש יכול להתקיים, השחקנים אינם יכולים לשחק בפני מושבים ריקים. האמנם? יש אמרה מקובלת בתיאטרון שאם סך הצופים יותר גדול מסך השחקנים בקאסט, אז אפשר להופיע והכל בסדר. אבל מה אם יש שני אנשים בקהל, בהצגה של שני שחקנים? או פחות מכך? האם זה הרואי ואמיץ להופיע בפני אדם אחד בלבד, או שזה פשוט פתטי? ומה אם אין קהל בכלל? אם שחקן צועק על במה, באולם ריק, ואין צופה אחד שרואה ושומע אותו – האם השחקן אינו צועק? האם תמונה התלויה על וו במוזיאון, אינה קיימת אם אף אחד לא מביט בה?

צילום: ארהלה הצמצם הבוער

ההצגה בוחנת גם את הזיכרון של האדם ושל היוצר. היא מעלה שאלות בנוגע למה נשאר כאן, מאחור, לאחר שאדם הולך לעולם הבא? ובפרפרזה לתיאטרון – מה נשאר על הבמה או באולם לאחר שהיוצר מסיים את ההצגה, פושט את בגדי הדמות ומקפל את האביזרים לתוך המכונית, בפעם האחרונה? האם נותר על הבמה פייט עלום ומנצנץ, או נוצה עגומה או טיפת זיעה? או שברגע שיוצרים אחרים עולים על הבמה, ועולם אחר נברא עליה, הנפשות הקודמות שהיו עליה, האמיתיות והבדיוניות, היו כלא היו?

מעבר לשאלות המרתקות שהיא מעלה, היצירה מרובבת תמות גרמניות, כמו בכל חלום טוב – מסצינת טכנו מלאת כיסאות ואורות מהבהבים, ועד למאפיינים שמזכירים את ברלין של שנות העשרים והשלושים לפני שהכל הלך לעזאזל. יש לשבח את עיצוב הבמה ועיצוב התאורה היפיפיים, עליהם אמונים מאור צבר ודניה זמר, בהתאמה. היוצרים גם הפליאו ליצור קו שחור, מבריק ומדויק, שהתבטא בכלל מרכיבי ההצגה, החל בסיגריות השחורות אותן מנסה הגיבור לעשן, אך ללא הועיל, דרך הלבוש והכיסאות, וכלה בגפה שהוא כורך על גופו בניסיון לעצור את הפצע המדמם, לאחר שנתקל בהמון זועם בפואיה התיאטרון.

צילום: ארהלה הצמצם הבוער

חברי הקאסט – ברתל, רובין ואמיר גולדמן, מפגינים משחק מעולה, נוגה ועדין, ומצליחים ליצור על הבמה מציאות חלומית ופואטית. ייאמר לזכותם של כלל יוצרי ההצגה, שבחלק מהסצינות כלל האלמנטים התיאטרליים הנם כה מאוזנים ומדויקים, עד שנוצרת תמונה לא פחות ממפעימה. שילוב מפעים שכזה נוצר, לדוגמה, בסצינה המתרחשת בבית החולים, לאחר שזוג המבוגרים מחכה לתורו בחדר ההמתנה בחוץ. תוך ניסיון לעצור את הדימום ולעשן את אותה סיגריה אחרונה, בני הזוג פוגשים אישה אבודה ותלושה, המחוברת לאינפוזיה (שחורה גם היא), שמשתפת אותם בייאושה על כך שהיא צריכה לעשות את הלילה בבית החולים כי מסרבים לשחרר אותה. היא מתחילה לשיר את תסכולה בשיר די פשוט, עם לחן נהדר, ובמקביל, הזוג מתחיל לרקוד. הזוי ונהדר, כמו שחלומות יכולים להיות.

ובדיוק בפער בין יצירה באמת טובה לבין המציאות, יצאנו אל הרחוב האפלולי, אל מהומת אמבולנסים שדוהרים אל דיזינגוף. בנסיעה הביתה, שנייה לפני שסגרו את העיר, כשהסיוט טרף שוב את המציאות, הבטתי בעוברים ושבים רצים אל בתיהם, וחשבתי על אותו זוג שרוקד אל תוך הלילה, ומנסה לעצור את הדימום המתפרץ.

סיגריה אחרונה

תיאטרון תמונע

אנסמבל תוצרת בית

מאת ובבימוי: אביגיל רובין ויואב ברתל

משחק: אמיר גולדמן, אביגיל רובין ויואב ברתל

עיצוב תפאורה ותלבושות: מאור צבר

עיצוב תאורה: דניה זמר

מוסיקה: יגאל מירטנבאום

עוזרת במאים וניהול הצגה: ליאור זכאי

מועדים נוספים:

30/6/22 20:00

למועדים עתידיים בדף ההצגה באתר תיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק


אזור פרסומי

פרסום באתר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close