"הפכתי להיות נר זיכרון לסיפורים שלו"

ראיון עם השחקנית והמחזאית הדס קלדרון

מאת: דנה שוכמכר

כשהייתה ילדה קטנה, ישבה הדס קלדרון, המנהלת האמנותית של התיאטרון הארצי לילדים ולנוער, ביחד עם סבא שלה, המשורר אברהם סוצקבר ושאלה אותו שאלות לגבי העבר שלו. מאז ועד היום, היא לא מפסיקה להנציח את פועלו, אחת מהתוצאות היצירתיות של מסע ההנצחה היא המחזה "העד", שיוצג בפסטיבל תיאטרונטו הקרוב.

מתי הבנת שיש צורך לעסוק בתיעוד היצירות של סבא שלך- המשורר אברהם סוצקבר?

"כבר מגיל צעיר הייתי יושבת איתו ושואלת אותו שאלות לגבי העבר שלו. ככה גיליתי שהוא היה פרטיזן בתקופת השואה והרגשתי צורך לשאול אותו עוד ועוד. הרגשתי ואני מרגישה עד היום שיש לי זכות גדולה לתעד את פועלו. הבנתי שיש לי את הכוח  להנציח את שירתו ופועלו באמצעות האמנות, כי אחרי לא בטוח שיהיה מי שיעשה זאת ולכן הרגשתי מחויבת."

 למה  בחרת בשחקן מיכאל הנגבי לגלם את דמותו של סוצקבר?

"בשנת 2010 השתתפנו מיכאל הנגבי ואני בהצגה בגרמניה בשיתוף תיאטרון בית ליסין. למרות העובדה שגדלתי בבית בו החרימו כל דבר שקשור לגרמניה, החלטתי בסופו של דבר להציג שם. היה לי חשוב לקבל את ברכת הדרך מסבא שלי ואכן כך היה.

בערב הפרמיירה בשיא הלחץ וההתרגשות נודע לי שהוא נפטר ומצאתי את עצמי בדילמה – האם לחזור לארץ או להישאר להציג בגרמניה? כאשר קיבלתי את שיחת הטלפון שבישרה לי שסבא שלי נפטר, ביקשתי ממיכאל לתעד את הרגע הזה, אבל מרוב התרגשות הוא שכח ללחוץ על on ובעצם אין לי את התיעוד הזה עד היום.

סיפור המסגרת של ההצגה הוא שנכפה עליו מרגשות אשם לשחק את סוצקבר, כלומר הוא מתחיל את ההצגה בתור מיכאל הנגבי השחקן ופתאום הוא מקבל טלפון על הבמה שמתקשרים אליו משנת 1945 ואז ההצגה מתחילה. בחרתי במיכאל כי יש בו מבחינת שחקן את מנעד הרגשות שחיפשתי כאשר ראיתי ברוחי את השחקן שישחק את סבא שלי."

איך נכתב המחזה?

"השנה מציינים 75 למשפטי נירנברג וסבא שלי היה העד היהודי היחיד במשפטי נירנברג. הוא בחר להעיד בעמידה וביידיש. מצאתי את עצמי כמו אחרים מהדור שלי, דור שלישי לשואה, מחפשת פרטים על הסיפור של סבא שלי. אם הדור השני רק רצה להיות צבר ולהיטמע בחברה בישראל, הרי אנחנו, הדור השלישי כבר חיפשנו את הדרך להתחבר לסבא וסבתא באמצעות הסיפורים.

בהצגה חוזרים לשנות הילדות של סבא שלי, כאשר השדים והרוחות דופקים על החלון שלו. החלון הוא מראה לעבר, מראה לנפש שלו, למתים שדופקים בדלת."

את בעצם נר זכרון – נושאת על הכתפיים שלך את הזכרון של סבא שלך.

"אני הייתה נכדה של סבא, אמנם לא קראתי לו סבא אלא אברשה ואחת הדרכים להתקרב אליו הייתה באמצעות שיחה איתו כבר מגיל ילדות. מגיל צעיר מאוד מצאתי את עצמי מראיינת אותו, זה תמיד כמובן סיפורים עם יופי מרפא. הוא האמין שאם כבר כותבים, אז צריך לכתוב על המציאות היפה.

יום אחרי שאמא שלו נרצחה בפונאר היא באה אליו בשיר ואומרת לו: 'ילד, אל תהיה ביגון'. איזה עולם ומלואו יש במשפטים וכמה יופי מרפא. יש כאן משורר שגם בתקופה החשוכה ביותר מצא יופי מרפא – היידיש והשירה היו עבורו שריון פלדה נגד הצורר הנאצי. במציאות בלתי נתפסת הוא כתב שירים – הוא התחבא בתוך ארון מתים וכתב מתוך ארון מתים. הבנתי שהסיפור שלו בידיים שלי והוא יכול לשחרר – הלפיד שלו הועבר ואני אספר את הסיפור שלו."

כיצד התיאטרון מסייע להעברת תחושת השליחות?

"אני מוצאת את עצמי שומרת בקנאות על העולם הישן. מגיל צעיר יש לי צורך להביא את הסיפור של סבא לקהל. אמנות התיאטרון מאפשרת לי לעשות זאת, בטח בפלטפורמה של הצגת יחיד במסגרתה הקהל זוכה להצצה אינטימית לדמותו של סוצקבר וזוכה להכיר את האיש מאחורי המשורר. כן, הפכתי להיות נר זיכרון לסיפורים שלו וחשוב לי מאוד לבחור את האמצעים האמנותיים שידגישו זאת."

חלק מהשירה שלו לא הגיעה לקהל הגדול בישראל – בעצם בהצגה יהיו מי שיחשפו אליו אולי בפעם הראשונה?

"הוא היה איש מאוד מיוחד, הוא הצליח ליצור תוך כדי המציאות האיומה בה חי באותן שנים. כך למשל, הפואמה "כל נדרי" הוברחה ב1943 באמצעות הפרטיזנים. מדינת ישראל פספסה אותו בגדול, הוא זוכה לכבוד גדול ברחבי העולם בשל יצירתו, בעוד בישראל לא ממש ידעו כיצד להתמודד עם השירים שלו שנכתבו ביידיש, העדיפו לטאטא את היידיש מתחת לשטיח. אני מרגישה שהתפקיד שלי זה לעשות תיקון ולחשוף את היצירה שלו לכמה שיותר אנשים.

ההצגה "העד" תעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו, לפרטים ומועדים בדף הפייסבוק של הפסטיבל – הקליקו על הלינק