ראיון עם השחקנית והיוצרת אורית זפרן
מאת: אירית ראב
היוצרת והשחקנית אורית זפרן הספיקה לבחון את נקודת המבט הנשית מרבדים שונים, כגון אישה ללא שם בהפקה של ארי רמז, ביצוע תכנים סאטיריים מבית היוצר של אבי "קרובים קרובים" וגילום מורה ללא עיניים בגב, בהפקה "רק בהצבעה". השנה היא עומדת לחלוש על במה נוספת – מונודרמה שיצרה בשיתוף מתן דרעי ברש עולה בתיאטרונטו בחול המועד פסח, ומציגה את הסיפור האישי שלה, כדור שני לא טיפוסי לשואה. תפסתי אותה לשיחה קצרה על התחנות שעברה בדרך, על הפסגות התיאטרליות שהיא עוד מבקשת לכבוש, ועל התפקיד החשוב מכולם.
איך ואיפה תפס אותך חיידק הבמה?
"זה מצחיק כי בדיוק השבוע התארגנה קבוצה בוואטסאפ, קבוצת מחזור של א' 3. שם בעצם נזכרנו בהצגות שהייתי מארגנת לכיתה שלי ביסודי. אלה היו ההצגות הראשונות שלי. מהר מאוד הבנתי שסתם ללמוד זה משעמם. אז באתי למורה בכיתה ב' והצעתי לה שאארגן הצגות על חומר הלימוד: ההצגה הראשונה שלי היתה על פרעה, כי זה מה שלמדנו בשיעור תורה ופרעה זה חומר דרמטי טוב. לא יודעת איך היתה לי תושיה בגיל כזה צעיר, הייתי מארגנת חברים מהכיתה והיינו בונים הצגות קטנות ומציגים לכיתה כל שישי. בעצם הייתי מין נועם סמל קטנה 😊. היו לי גם הצגות בערבית- מכיתה ד' כשהתחלנו ללמוד ערבית, אפשר להגיד שהיה לנו רפרטואר מכובד.
ספרי קצת על המסלול הלימודי שעברת במהלך השנים. יש מורה נערצ/ת שהשפיע/ה עלייך באופן משמעותי?
"ניסיתי לברוח מהגורל של שחקנית. בתיכון, אמא שלי לא הסכימה שאלך לתלמה ילין ואני לא ממש התנגדתי. נרשמתי ללימודי בימוי באוניברסיטת תל אביב ובשנה ב' באוניברסיטה אחד המורים אמר לי: אולי תלכי כבר ללמוד משחק? כי הייתי משחקת בכל התרגילים. אז סיימתי את התואר הראשון – כי במשפחה שלנו להיות אקדמאית היה סוג של חובה, והמשכתי ללימודי משחק בסמינר הקיבוצים. עשו לי שם מסלול מקוצר- איציק ויינגרטן וחוה אורטמן עשו לי אודישן מיוחד ונכנסתי ישר לשנה ב'.
הסמינר הוא בית ספר נהדר, מעצים ומפתח. היו לי שנתיים מדהימות שם. הרבה מורים בסמינר השפיעו עלי. עם חלקם אני בקשר עד היום וסיימתי ללמוד ב2005. כמובן שאיציק ויינגרטן, שהרוח החיובית שהוא משרה בבית הספר, גרם לנו התלמידים פשוט להתפתח באווירה שאין בה שיפוטיות רעילה או השפלה, לצערי יש בתי ספר למשחק בארץ שחושבים שככה אפשר לפתח שחקן עם אופי וחוט שדרה. כמובן שההיפך הוא הנכון. הדרך להתפתח כאמן היא באווירה מאפשרת וחיובית.
הרוח של נולה צ'לטון השפיעה על הרבה מהמורים שלי בסמינר. מחווה אורטמן, שהזכירה לנו בשיעורים לקרוא ספרים, כי שחקנים צריכים להיות אנשים משכילים ולא רק אומרי כן, למדתי את פרטי עבודת השחקן והחיפוש העיקש אחר אמת על הבמה, שאין לה תחליף. סיני פתר, מורה נוסף בסמינר עודד אותי לכתוב ואף זכיתי לעבוד איתו בהפקה הראשונה שלי מיד אחרי הלימודים בתיאטרון חיפה. אמירה קמינר שלימדה אותנו יצירה אישית ואיך להביא את הקול הייחודי של כל אחד לבמה. מכולם למדתי שלהיות בן אדם טוב זה חשוב לא פחות מלהיות אמן גדול וששחקן טוב הוא שחקן שמתבונן בסביבה שבה הוא חי, שואל עליה שאלות, שמנסה להיטיב עם החברה ולא נשאר אדיש מול עוולות."
מהו התפקיד המאתגר ביותר שעשית? איזה תפקיד היית ממשיכה לעשות גם היום, למרות שההצגה כבר ירדה?
"אחד התפקידים המשמעותיים ביותר שעשיתי היה התפקיד של "אישה" (בכוונה ללא שם), מאת המחזאי הסקוטי דיוויד הרואר במחזה בשם "סכינים בתרנגולות" בבימוי ארי רמז שעלה בתיאטרון הקאמרי במסגרת אנסמבל עיתים. זה היה תפקיד ראשי, אני נמצאת על הבמה מהרגע שההצגה מתחילה ועד סופה, והאשה שאותה אני מגלמת למעשה עוברת מטמורפוזה, מאשה נבערת לאשה שמוצאת את כוח המילה הכתובה וההשכלה. זה מחזה נפלא, משולש אהבה יצרי לשלושה שחקנים (בתרגום נהדר של שמעון בוזגלו), אבל מחזה מאתגר מאוד ולא קל לפיצוח.
האישה שאני שיחקתי פותחת את המחזה. השורה הראשונה במחזה היא: "אני לא שׂדֶה. איך אני שדה? מה זה שדה? שטוח. רטוב. שחור מגשם. אני לא שדה". עכשיו לכי תנסי להבין איך להתחיל הצגה עם משפט כזה. זו היתה חוויה מסעירה של גילוי ועבודה על טקסט. היו איתי שני פרטנרים נפלאים על הבמה – עמנואל חנון ורודיה קוזלובסקי. ארי רמז הוא בדיוק האיש הנכון להפקה מסוג זה. היכולת שלו לפרק טקסט ולהביא אותו בצורה אסתטית לבמה היא מופלאה. רמז הוא במאי מצוין שעבדתי איתו גם ב"מאה השלושים" – עוד הפקה מאתגרת שבה הוא לקח את שירתו של דוד אבידן והעניק לה חיים בימתיים. זו הפקה שעלתה בפסטיבל עכו ב2007 וזכתה בציון לשבח על המשחק והמשיכה גם לרוץ בתל אביב. אלו שתי הפקות שבשמחה הייתי חוזרת אליהן. אני נקשרת להצגות שאני משחקת ולא קל לי להיפרד מתפקידים.
שיחקת גם בהפקה "שירת העצבים" – איך היה לעבוד עם אפרים סידון ודניאלה מיכאלי? כיצד הקהל קיבל את התכנים הסאטיריים והנוקבים של ההצגה?
""שירת העצבים" היא עוד הרפתקאה שהייתי שמחה לחזור ולהופיע בה. מה שהתחיל כהפקה בשנה ג' בסמינר הקיבוצים הסתיים בפרס התיאטרון להצגת הבידור הטובה ביותר לשנת 2009. זה היה שלאגר מטורף. רצנו עם זה בכל הארץ, על כל במה אפשרית. לעבוד עם אפרים סידון היתה זכות גדולה. כשהוא היה מגיע לחדר החזרות עם הטקסטים העוקצניים והחריפים, ולראות אותו משכתב בלייב טקסטים ומתקן – זו היתה חגיגה! היינו שש שחקניות צעירות והקשר עם דניאלה מיכאלי הפך להיות יותר מקשר של בימאית ושחקניות. הפכנו לסוג של משפחה. דניאלה תמיד צוחקת וקוראת לעצמה אמא ולאפרים אבא. עד היום כשאנחנו נפגשים זה חיבוקים ונשיקות.
לא חששנו מתגובות הקהל. עמדנו מאחורי הטקסטים של אפרים וידענו מה אנחנו רוצות להגיד ולמה זה חשוב. אני זוכרת שניסו להפעיל עלינו צנזורה וביקשו להוריד קטעים מסוימים כתנאי לקניית ההצגה ואפרים סידון לא הסכים בשום אופן. זה היה שיעור בזקיפות קומה של יוצר. למזלנו, הקהל אהב את זה מאוד. כבר אז הרגשתי שהמקום שאני הכי אוהבת להיות בו זה המקום שבו אני רואה את הקהל ומדברת אליו. אלה המקומות שמלהיבים אותי בתיאטרון – היכולת ליצור קשר עם הקהל. אני ממש מנסה להיות איתו בדיאלוג. הוא פרטנר נוסף, בטח כשאנחנו מופיעות בקברט סאטירי. האתגר הוא לתפוס את הקהל, להסתכל לו בלבן של העיניים בלי למצמץ. גם העובדה שהיינו שש נשים על הבמה היתה מרגשת והעניקה רובד נוסף לתכנים הסאטירים. היה לנו שיר שהתבסס על השיר "נשים רוקדות" ששרה במקור חווה אלברשטיין ושם הראינו את מסלול הנשים מהרגע שהן צעירות ועד הזקנה והשכול שמלווה אותנו כגזירת גורל בארץ שלנו. סוף השיר נגמר באמירה שדי, אנחנו לא רוצות להמשיך את מעגל הדמים האינסופי הזה שבו חברות צעירות, אמהות, סבתות קוברות את הבנים. זה היה רגע מצמרר על הבמה ושקט מצמית באולם."
חלק מההפקות שהשתתפת בהן היו תלויות מקום, כמו "שיחות עם הברמן" ו"רק בהצבעה", והושפעו רבות מתגובות הקהל. ספרי קצת על החוויות מההצגות האלו. את חושבת שהצגות תלויות מקום שונות מהצגות שעולות על הבמה, או שתיאטרון הוא תיאטרון הוא תיאטרון?
"הפקה משמעותית נוספת, שאני גאה להיות חלק מהיוצרות שלה, היא "רק בהצבעה" שרצה מ2017 רצוף. זה הישג יוצא דופן להפקה עצמאית. שוב, זו הפקה רק של נשים יוצרות בבימויה של אפרת שטינלאוף, שבאה עם רעיון מבריק: מה יקרה אם נכניס 40 מבוגרים לכיתת תיכון בבית ספר אמיתי ונעביר אותם במשך שעה וחצי מין "יום לימודים מרוכז" ועל הדרך נציב להם מראה מטלטלת, מצחיקה וגם מטרידה על האופן שבו מתעצבת זהות תלמידי תיכון בישראל של היום. זה התחיל כהפקה עצמאית וזה נהפך להצגת קאלט שיש כאלה שבאים לצפות בה שוב ושוב. הופענו כ300 פעם עם ההפקה והיא עדיין ממשיכה לרוץ בכל הארץ.
מה שמתרחש בשעה וחצי הזאת ב"כיתה" קשה להסביר במילים. זו חוויה כלל חושית שפשוט צריך לחוות. בסוף כל הצגה אנחנו מקיימות דיון קצר עם הקהל כי יש צורך של הקהל לעבד את החוויה שהוא עבר. וזה גם מצחיק מאוד. שזה דבר שאני מאוד אוהבת. להצחיק. המנגנון של הומור הוא נשק רב עוצמה. הוא מאפשר לפרק התנגדויות ולהעביר רעיונות בצורה מתוחכמת.
מה שמדהים זה כמה קל למשטר ולדכא אנשים. אני זוכרת שבאחד המופעים הגיע ל"רק בהצבעה" בכיר לשעבר בשב"כ. מהרגע שהוא התיישב בכיתה הוא ציית לכל הערה ומטלה שהוא התבקש. ואנחנו עושות שם דברים די מופרעים. חשבתי על זה שאנחנו כחברה מתוכנתים לקבל שררה וסמכות והיכולת שלנו או הצורך שלנו למרוד הוא קטן ממה שאנחנו חושבים. רק פעם אחת נעשה "מרד" בכיתה. הקהל הפסיק את ההצגה בעקבות איזה אירוע שקורה בהצגה. לראשונה היינו במצב של אי ודאות. לא ידענו איך ממשיכות מכאן, אבל גם אז הצלחנו להחזיר את הקהל ה"סורר" לכיתה. גם בזכות זה שהקהל בעצמו ויתר ורצה להמשיך לראות את המופע. שזה כמובן חלק מכללי המשחק בתיאטרון שמאפשר לנו לקיים את המופע הזה. חמש שנים עברו ו"רק בהצבעה" עדיין רלוונטית. אנחנו מעדכנות את המופע בהתאם לממשלה שמתחלפת. הממשלות לא שורדות אבל "רק בהצבעה" כן!
גם פה החלק שאני הכי אוהבת זה לאלתר עם הקהל. כל מופע הוא שונה, אני לא יודעת מה יהיו התגובות של הקהל, ואנחנו במרחק אפס מהקהל. זה מרגש ושומר עלינו כשחקניות להישאר במקום עירני ודרוך. הקהל הוא פרטנר שלנו בהצגה וזו חוויה עוצמתית. הייתי רוצה לראות יותר הצגות כאלה גם בתיאטרון הממוסד שהקהל קרוב לזירת הבמה ולהתרחשויות שעל הבמה – גם אם רק כצופה. יש משהו בלהרגיש את הקהל שהופך את התיאטרון לחי ולא צפוי ו"מסוכן". בעיני זה החוזק של האמנות הזאת שהיא אמנות ההווה – אין להצגה חיי מדף ארוכים. זה כאן ועכשיו ולשם צריך לשאוף. לא רק למשחק חי על הבמה אלא גם לשילוב הקהל בחוויה עצמה.
ספרי קצת על אודות קורות ההצגה המסקרנת שאת מעלה בתיאטרונטו, בבימוי מתן דרעי בדש. איך היה לעבד לבמה סיפור עם יסודות כל כך ביוגרפיים?
"המופע "מיינדפאק" הוא מופע שכתבתי והוא הטקסט הכי אישי וחושפני שכתבתי עד כה. המופע הוא יצירה משותפת שלי ושל מתן דרעי בדש הבימאית המוכשרת שרקחה איתי את המופע הזה. זה התחיל כאוסף של קטעים שכתבתי שיועדו למופע סטנד אפ שהתכוונתי להעלות שעוסקים בנושאים כמו נשיות, מיניות, מונוגמיה ועל החיים שלי כאישה ישראלית שחיה בתל אביב בזוגיות יציבה 25 שנה ושני בנים. לא תשמעו שם בדיחות על רצפת אגן לא מתפקדת שזה משהו שמאוד מעצבן אותי. נשים מנסות להצחיק על ידי זה שהן מפגינות מיניות מודחקת או חסרה ואני דווקא רוצה לדעת על אישה שמודעת למיניות שלה וחוגגת את העובדה שהיא אוהבת סקס ואוהבת לדבר על זה.
אבל אז, מתן הבימאית ואני ראינו שיש פה סיפור נוסף שמתחבא כאן והוא הסיפור של אמי, שהיתה ילדה בשואה ואת שאר קורותיה אשאיר לצופים לראות כדי לא לעשות ספוילר… אני למעשה גדלתי כדור שני לשואה, אבל אני לא דור שני קלאסי. גדלתי עם הורים מאוד מבוגרים שהיו יכולים להיות כמעט סבא וסבתא שלי בתנאים אחרים, והפער הזה אפשר לי גם כילדה להתבונן עליהם ולראות אותם כאנשים ולא רק כהורים. אנשים עם חולשות, עם דפקטים, פחדים ושדי עבר שרודפים אותם.
אבי לא היה בשואה, הוא היה לוחם אצ"ל קשוח. ואני גדלתי בדיסוננס הזה שבין שואה לתקומה. מצד אחד הקורבנות והפחד, ומצד שני הרצון לנער מעלינו את הנרדפות ולהיות חזקים ושולטים. זה מיינדפאק. וזה הסיפור של כולנו למעשה. אנחנו חיים את תודעת הקורבן ותודעת השולט בו זמנית ואיזו מין אשה גדלתי להיות עם הרקע הזה. וכל זה מסופר עם הומור מתריס, שלא עושה הנחות לא לחיים ולא למתים כי הומור כפי שאמרתי הוא הנשק הכי חזק שאני מכירה. אני מתרגשת מאוד לקראת המופע הזה. מעניין אותי לראות את תגובות הקהל. יש במופע אמירות לא פשוטות על נשיות והטרדות מיניות וסקס. אבל כפי שאמרתי, אני אוהבת להיות במקום שגורם לקהל לערער על מוסכמות, לשאול את עצמו שאלות. אני חושבת שזה התפקיד שלנו כאמנים- להגיד בקול את מה שמושתק. אני גם אוהבת להיות הילדה הרעה, קצת. אחרי הכל אני יתומה ומה יעשו לי? יתקשרו להורים שלי? 😊"
מה החלום שלך בתור יוצרת? אילו במות נוספות תרצי לכבוש?
"החלום שלי כיוצרת הוא להמשיך לכתוב ולהמשיך לשחק. אני מאוד נהנית מהכתיבה. אני בשלבי פיתוח של סדרה וגם חולמת כבר על מחזה נוסף עם יותר משחקן אחד על הבמה. החלום שלי הוא לראות יותר נשים במאיות שמביימות בתיאטרון הרפרטוארי. יש המון במאיות צעירות שמסיימות היום לימודי בימוי והן חכמות ומוכשרות. והגיע הזמן לתת להן הזדמנות."
מהו תפקיד החלומות שלך?
"תפקיד החלומות שלי הוא התפקיד שזכיתי בו לפני 13 שנה והוא להיות אמא. זה התפקיד הכי מעניין, מאתגר, משתנה ומשמעותי שיש. וכדי לא לצאת קיטשית אוסיף ש בעקבות התפקיד הזה, הפסדתי הרבה תפקידים אחרים. אבל זה לוקח את כולם."
ההצגה "מיינדפאק" תעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו 2022:
18/4/22 18:00, 20:00, תיאטרון הסימטה, יפו
19/4/22 19:30, עכו העתיקה (ויצמן 1, עכו)
20/4/22 22:00, תיאטרון הסימטה, יפו
מרתה יודעת 