"פשוט ליצור"

ראיון עם השחקן והיוצר ניר שטראוס

מאת: אירית ראב

השחקן, המחזאי והיוצר ניר שטראוס, מתהדר בימים אלו בנוצה חדשה ומסקרנת על כובעו היצירתי – יזם ומנהל מסלול מונודרמות קצרות בפסטיבל תיאטרונטו, המכונה בשם הקולע "אספרסו קצר". טרם הפסטיבל, שעומד לעלות בחול המועד פסח ביפו ובעכו, תפסתי אותו לשיחה קצרה על המסלול שהוא עצמו עבר בתחום, על המשוכות שבדרך ועל החלומות שעוד יתגשמו.

איך ואיפה חיידק הבמה תפס אותך?

"אמא שלי חלתה כשהייתי בן עשר. עד אז הייתי בעיקר בשיעורי דרמה בבית ספר. אהבתי את זה מאוד, אבל לא ידעתי מעבר לזה כלום. הרגשתי צורך לשמח אותה, אז הקמתי מופעים שלמים בסלון הבית לקהל של אישה אחת. וכשראיתי שזה מרומם אותה, המשכתי. פשוט כדי להמשיך לראות את אמא שלי שמחה. המופעים המשיכו גם לבית חולים ועד הרגע האחרון שעצמה עיניים. הכוח המרפא שראיתי אצלה, אי אז בגיל קטן, כנראה תפס אותי באופן שעד היום זה בלתי נמנע אלא לעשות הכל כדי לאפשר לכל אדם, לא משנה מה הוא עובר או עבר, רגע מרגש או משמח".

שירת בתור הקומיקאי הראשון של צה"ל, ספר קצת על חוויות מכוננות שעברת בשירות המיוחד הזה.

"קומיקאי צבאי היה מושג חדש כדי לייצר מופעים מבדרים לחיילים. זה היה מרתק לראות את ההבדלים בין היחידות השונות, המוצבים, הדנ"א של היחידה. כמו בכל מופע בידור טוב חלק מהעניין היה אלתורים, וכדי שאלתור יהיה טוב צריך לנסות להבין את השטח כמה שיותר מהר ודרך זה לקלוע ולהצליח לגעת בקהל. אחד המקרים הכי זכורים לי מהתקופה הזאת, כשהגענו כהרכב קומיקאים שבו חיילת שרה ועשתה חיקויים מעולים של מיטב הזמרות בישראל. הגענו להופעה מול חובשי כיפות, הם שאלו אם אפשר להתחשב ולהוריד את הקטע הזה. הייתי מפקד ההרכב, בן 19, בשנת 2010, ובאותה תקופה ביטלו הופעות לזמרות בצבא. לא יכולתי לשאת את זה. הודעתי להם שיש שתי אופציות: או שהם לא ייכנסו, או שאנחנו לא נופיע. אם לי מותר לשיר כגבר, לה מותר לשיר כאישה."

ספר לי קצת על המסלול שעשית בתיאטרון  – איפה למדת? היה לך מורה נערץ וזכור במיוחד? אילו במות חרשת בדרך?

"הדרך שלי התחילה כילד פסטיגל. זה לעמוד מול במות ענק כבר בתור ילד, להבין איך זה מרגיש ולרצות עוד. אחר כך בטלוויזיה, ובתיאטרון צה"ל. כשהשתחררתי החלטתי ללמוד משחק. לא היו אז הפלטפורמות של אינסטגרם וטיקטוק. להגיע לקהל משמעו היה להגיע לבמות. הפעם הראשונה ששיחקתי על במה היה בתיאטרון נוצר בתפקיד שנמצא על הבמה שלוש שעות ו12 דקות! הרגשתי שרואים אותי. שאני רואה את הקהל. אחריו נכנסתי לתיאטרון בית ליסין, המשכתי בתיאטרון באר שבע. היום אני משחק תפקיד ראשי בקאמרי, ומי יודע מה יהיה בהמשך. אני בהחלט מחפש בית, עוד לא מצאתי אותו. אני כנראה מחפש בית גם בגלל הדברים שעברתי וגם כי אני מאמין שתיאטרון צריך להיות בית.

אין לי מורה אחד נערץ, יש לי שלושה: מיכל בת אדם, שאמא שלי העריצה את סרטיה, וזכיתי שתבחר בי לשני סרטים שלה; חנן שניר, אחד הבמאים הגדולים בארץ, שתמיד חיכיתי בקוצר רוח לשיעורים איתו, ומעולם לא האמנתי שיום אחד אשחק בתפקיד ראשי בהצגה שלו "כימים אחדים", שמשחקת עכשיו על הבמות; והאחרון הוא חתן פרס ישראל עודד קוטלר. פעם הוא היה מורה שלי והיום אני מתייעץ איתו הכי הרבה. זכיתי בשלושתם."

מה היה התפקיד המאתגר ביותר שעשית עד כה?

"לכל תפקיד יש ייחוד משלו וכל דמות מצליחה למצוא פינה אחרת בלב. בסדרה 'גאליס' שיחקתי בתפקיד נכה עם מקל הליכה, שמתעתע בקהל הצופים שהוא ביישן וטוב לב, ובהמשך מתגלה כנבל אבוד שלוקח את הקושי בילדות שלו והופך אותו למסע נקמה אכזרי. אני תמיד רוצה להאמין שזה שהייתה לך ילדות קשה לא אומר שצריכים לצאת ממך דברים קשים. גם הנושא הפיזי של לשחק נכות, וגם החלק הנפשי שבו נדרשתי לייצר דמות מרושעת ואכזרית – היו מאוד מאתגרים."

האם יש תפקיד שהיית ממשיך לעשות גם היום, לו יכולת?

"הרבה שחקנים וגם במאים בלונדון משחקים את המלט בגיל 20 ובגיל 60. מובן שבכל גיל יש הסתכלות אחרת על החיים ועל המחזה ועל התפקיד. הייתי רוצה לשחק כל תפקיד שיש לי מה להגיד עליו גם היום. ברור שיש תפקידים שטוב שהם נקברים אי שם, אבל לפגוש את אותו תפקיד בשלבים שונים בחיים, ולפרש אותו אחרת בהתאם לכך, יכול להוציא ממך דברים אחרים לגמרי. מעניין לדעת איך זה משפיע גם על אופן המשחק".

ספר לי קצת על זיידה, הצעיר שמחפש משמעות ואבא, בעיבוד החדש של "כימים אחדים" שעולה בימים אלו בתיאטרון הקאמרי.

"זיידה נולד בעמק יזרעאל בשנות ה-40, לאמא כבדת שמיעה שנפטרה ולאב לא ידוע. אימו אמרה שיש לו שלושה אבות, ושנתנה לו את השם 'זיידה' (סבא ביידיש) כי אם מלאך המוות בא ורואה ילד קטן בשם זיידה, הוא מייד מבין שיש כאן טעות והולך למקום אחר. הילדים מציקים לו בגלל השם ובגלל שלא יודעים מי אבא שלו, והוא נאבק לגלות מי האבא שלו מתוך השלושה. אחד מהם מציע לו לכתוב ספר אודות אמא שלו, למה היא מתה ואיך יש לו שלושה אבות. בסופו של דבר, ההבנה של הטוב שהגיע עם כל ה״רע״. בספר של מאיר שלו, זיידה ממש מונה ומשוויץ עד כמה נפלא לחיות עם שלושה אבות, כשמכל אחד הרוויח משהו לחיים. לכל דבר בחיים יש אפשרות למנף להתפתחות ועוצמה. זו התשובה לכאב, איך מתמודדים עם מה שהגורל מפיל עלינו. ההצגה עוסקת המון בגורל. המתנה היא הבחירה איך מסתכלים על דברים שעברנו."

בשנים האחרונות, אתה מעלה על הבמה סיפורים רבים מהביוגרפיה המיוחדת שלך, כמו "ההצגה חייבת להימשך" שהעלית במהלך השירות הצבאי ו"סבא שלי רמטכ"ל", שהועלתה בתיאטרונטו 2016, בבימוי אלירן כספי. תוכל לספר לי על כך? 

"בתיאטרון צה"ל התחלתי את דרכי בהצגות יחיד, בזכות המפקד שלי אז, רן שפירא, שנתן לי את הבמה הראשונה ובעצם את ההזדמנות להציג את סיפור חיי בצורת הצגת יחיד. 'ההצגה חייבת להימשך', דיברה על הוריי. הרגשתי טבעי מאוד להיות לבד על הבמה, המשכתי במונולוגים וזכיתי בבית ספר למשחק בערבי מלגות. אחר כך יצרתי את 'סבא שלי רמטכ"ל', שהוקדש לסבא שלי שגידל אותי בעקבות מות הוריי, והפך לחולה אלצהיימר שעליי לטפל בו. זו הצגה שממשיכה את הקו של 'ההצגה חייבת להימשך', רק בהיפוך הלא טבעי הזה שקודם ההורה שלך נפטר, ואחר כך סבא. זו הצגה שמזמינים אותה עד היום ואני שמח על כל רגע בו אני יכול להזכיר לאנשים בקהל עד כמה חשוב לחבק את האדם שקרוב לך."

בתיאטרונטו הקרוב, יזמת ואתה מנהל את מסלול "אספרסו קצר" שכולל מונודרמות קצרות. מה היתה כוונת המשורר ומה המסלול עומד להציע לקהל?

"אני חוקר את ז'אנר הצגות היחיד המון שנים. בשבילי באופן אישי הצגת יחיד היא מרחב מרפא. הדרך הכי מדהימה לנצח את הבדידות. אתה לבד על במה מול קהל שלם שצופה רק בך. תיאטרונטו הוא מותג הצגות הילדים החזק ביותר בארץ, חיפשתי לייצר פורמט חדש, רענן, שמצליח לתת מענה לקהל הצעיר וגם המסורתי."

"אנחנו נמצאים בתקופה שאנשים רוצים מהכל, מהר, ואיכותי. מהצורך הזה נולד הרעיון: ערב אחד ובו ארבע מונודרמות קצרות. לא מונולוגים, אלא ממש הצגות קצרות. רציתי להכניס קצב אחר לתהליך הסיפור- הקתרזיס מגיע יותר מהר, ורגע, זה לא נגמר, יש עוד סיפור לספר. ועוד אמן לגמוע. על הבמה באותו ערב תוכלו לפגוש מונודרמה מרגשת ומעוררת, ואחריה מונודרמה מצחיקה עד דמעות. כמו החיים עצמם. אני שמח לקיים אותו במקום הטבעי שלו, בהיכל הצגות היחיד, שגם זכה לשם חדש: אספרסו קצר. איכותי, מדויק, מרוכז וקצר."

מה היית אומר לניר הנער, שעשה את צעדיו הראשונים בתחום?

"שזה מסע ארוך ולא רק אודישנים. יש הרבה "לא" אבל ה"כן" תמיד שווה את הכל. והכי חשוב, לא לחכות לו, פשוט ליזום. פשוט ליצור."

ולפני סיום, מה צופן העתיד? איזה תפקיד/הצגה אתה חולם לעשות?

"גם אם נגעתי בסיפור האישי שלי בהרבה צורות ורבדים – דרך כתיבה ויצירה ומשחק – אני מרגיש שיש דברים שעוד לא נאמרו, שיש סיפור שעוד לא סופר, והוא גם לא מצליח לצאת עדיין. הייתי רוצה להבשיל אליו. ודרכו להיות מקרן לכל מי שמרגיש שגם לו אין את המילים. ליצור, לכתוב ולשחק, בתפקיד חיי."

פסטיבל תיאטרונטו עומד לעלות ב17-20/4/22, חול המועד פסח, בתיאטראות ברחבי יפו ובעכו העתיקה.

לפרטי ההצגות והמועדים בדף הפייסבוק של פסטיבל תיאטרונטו – הקליקו על הלינק

---