עולם פשוט וטוב, לכאורה

על ההצגה "כימים אחדים"

מאת: אירית ראב

על הבמה, מונח שיירי עץ שנגדע באבו, ונותר יתום עם צמרתו המדובללת. מסביבו, מתפרשת רחבת הרפת המלבנית, מרובבת הקש והלכלוך, של העולם הבדיוני שעומד עוד מעט להתעורר לעוד יום שבשגרה. הצופים מתחילים להיכנס אל האולם הראשי בתיאטרון הקאמרי בתל אביב, הם תופסים את כיסאותיהם, מפלסים את דרכם אל המקום באמצע השורה ומנסים לא לדרוך על הרגליים של אלו שכבר תפסו את מקומם. תוך כך, רחש של שברי מילים מחרידות עובר בין הכיסאות, בין אדם אחד למשנהו, שמות של רחובות שעדיין לא אומרים הרבה אבל עוד שעתיים יגידו עולם ומלואו. אני מנסה להתעלם עד כמה שאפשר מהעולם שבחוץ, להשתיק אותו בתוך השהיית חוסר האמונה, ולהיכנס לעולם הפשוט והעדין יותר, לכאורה, שמוצג על הבמה. מתרווחת בכיסאי שנמצא בשורה האחרונה ביותר בעולם, באזור נגיש לכאורה, שמיועד לאנשים שמתמודדים עם מגבלות פיזיות (בגלל כמה בעיות שחזרו לפקוד ביתר שאת את רגליי) אבל מגביל עוד יותר את החוויה ונקודת המבט, וחבל כל כך שכך (אבל זה לכתבה אחרת לחלוטין). שוקעת בימים שהיו. 

שורת הברושים ברקע הבמה, מציגים את הזמן והמקום – כפר קטן בעמק יזרעאל, שנות הארבעים, ימי מלחמת עולם וטרום המדינה. זיידה הצעיר, שנקרא כסבא בכדי להגן עליו מטפרי מלאך המוות, מגולל בפני הצופים את סיפור חייו, לא כדי לשנות דבר מה במה שקרה, אלא כדי לעשות סדר בפרטים המבולגנים שמרכיבים את ההיסטוריה האישית שלו. לזיידה הצעיר יש אמא אחת, יהודית, שהגיעה לכפר כפועלת, לאחר שברחה מפתח תקווה כי בעלה לקח את בתה אהובתה לאמריקה, ושלושה אבות – משה רבינוביץ' הרפתן, יעקב שיינפלד מגדל הקנריות וגלוברמן, סוייחר הבהמות.

"כימים אחדים". צילום: יוסי צבקר

יהודית מוצאת את מקומה ברפת של רבינוביץ', בין הפרות, בתוך הלבבות של תושבי הכפר, וכמובן, בנפשם של שלושת הגברים שכמהים אליה בלי מילים אך במעשים ובתשורות קטנות בצורת משקה אלכוהולי, ציפורים קטנות בכלוב ובדיקות ליליות מלוות עששית, כאשר צעקותיה של יהודית מחרידות את השקט. במהלך ההצגה, זיידה הקטן מנסה להבין מיהו האב האמיתי שלו, מתמודד עם ילדים שמציקים לו בגלל מוצאו העלום, במקביל לניסיונות הגברים לכבוש את יהודית ולהביא אותה מתחת לחופה.

שלושים שנים עוברות תוך כשעתיים, בעיבוד התיאטרלי החדש של "כימים אחדים", מאת מאיר שלו. העיבוד החדש, שנכתב ובוים על ידי חנן שניר, מקים לתחייה, באופן ענוג ונפלא, את מילותיו של שלו, ומעלה באוב את אותם ימים פשוטים, לכאורה, שהיו כאן פעם.

זוהי הצגה מצוינת, שמוכיחה היטב את הקו האמנותי המרתק שרן גואטה המנכ"ל וגלעד קמחי המנהל האמנותי מנסים לטוות תחת ידיהם. היא גם מוכיחה היטב שאפילו בימי האינסטה, שמהלל את השטחיות הפוטוגנית, בה אלף המילים נמחצות תחת תמונה מלאכותית, ניתן ורצוי לעשות תיאטרון כהלכתו – עמוק ומעמיק, המציג על הבמה אלף רבדים.

ההצגה הזו מצוינת גם בזכות העובדה שהיא משלבת באופן מאוזן ומדויק את המרכיבים התיאטרליים שלה. שניר מוכיח פעם נוספת את יכולותיו לספר סיפור מרתק על הבמה, תוך המחשה סימבולית ופיוטית של מה שעומד מאחורי המילים. הישג נוסף של שניר הוא יכולתו להפוך אסופת שחקנים לכדי אנסמבל משומן היטב, שמעלה על הבמה את העולם הבדיוני, כאילו פקדו אותו מימים ימימה. המשחק המצוין ניכר בכל אחד ואחת מהשחקנים על הבמה. אולה שור-סלקטר הנהדרת מגלמת את יהודית באופן עוצמתי, שגורם לצופים להזדהות עם כלל פעולותיה, גם אלו השנויות במחלוקת.

צילום: יוסי צבקר

שלושת האבות – משה הרפתן המגולם בצורה נפלאה כמו תמיד על ידי מיכה סלקטר, שיינפלד איש הציפורים, המגולם בצורה טובה ומדויקת על ידי רמי ברוך, וגלוברמן סוחר הבהמות, המגולם בצורה מרתקת ומלאת הומור על ידי מוטי כץ (חייבות לציין שבמידה מסוימת, כץ מזכיר בדמות של גלוברמן את קנובלר הקומיקאי, שגילם ב"החיים זה לא הכל", אשר רודה בכותביו, ויורד עליהם ללא הפסקה. כמו הבהמות של גלוברמן, כך הכותבים של קנובלר מכירים היטב את מכותיו, בין אם הפיזיות ובין אם המילוליות, אך ממשיכים לדבוק בו, משום מה). זיידה הקטן מגולם בצורה מצוינת על ידי ניר שטראוס, שמפליא לסלול את דרכו האמנותית על במת הקאמרי ומחוצה לה. לצדו, בעולם הצעירים, יש לשבח את נעמה שטרית, המגלמת באופן מכמיר ובשליטה נהדרת של הגוף, את רחל העגל/ה, שמצאה אימא אלטרנטיבית ביהודית.

יש לציין לטובה גם את דן שפירא, המגלם את אחיו של רבינוביץ', שמוכיח שהוא בהחלט שולט בחומר ויודע לזהור, בייחוד כאשר הוא קשוב ליתר השחקנים שלצדו על הבמה; אסנת בן יהודה, המציגה אתנחתא קומית נהדרת בדמותה של בת שבע, גיסתו של משה הרפתן, שנאלצת להתמודד עם בעלה הזנאי; ונדב אסולין המצוין. בדומה לדמויות אחרות שאסולין גילם, כמו המורה ראובת בן חמו, בסדרה "בצפר", שתיכנס לפנתאון דמויות הקאלט, כך גם סלבטורה החייל האיטלקי ומלאך המוות שלו מבוצעים בצורה מצוינת ומכמירה, המדויקת עד לפרטים הקטנים ביותר.

סלבטורה ושיינפלד, "כימים אחדים". צילום: יוסי צבקר

הבימוי והמשחק הנפלאים, מקבלים ביטוי בבמה היפיפייה שעוצבה על ידי רוני תורן. בדומה לילדי הכפר המשחקים בחצר, כך גם המבוגרים משחקים בחצר הרפת. מסביבה ובתוכה, מערכות יחסים נרקמות, לבבות מתאחים ונשברים, ונפשות מוצאות את מקומן, עד לעולם הבא. העיצוב של תורן מתכתב באופן נהדר ומרתק עם תפאורות אחרות שיצר במהלך השנים, ובייחוד עם "נמר חברבורות". ארגז החול בהצגה ההיא, בה פנטזיות הקרקס התל אביבי הועלו ונרמסו, הפך לרחבת הרפת בהצגה הזו, בה החיות והאנשים חיים ומתים. כמו שם, כך גם פה, הם מנסים לרקום עולמות וחלומות, או לכל הפחות להניח לרגע אחד את המשא הכבד ולשים את הראש בלילה, בין אם בין פרות וערמות קש ובין אם בחיקה של אישה. החיות ביצירה מגולמות על ידי השחקנים עצמם, באמצעות ראשי חיות, המעוצבים לעילא על ידי פולינה אדמוב, וקביים. זוהי בחירה בימויית מרתקת, שמחייבת השוואה עם הצגה אחרת שעסקה בחיי כפר קטן בעמק יזרעאל – "כפר" של תיאטרון גשר. כמו שם, כך גם פה, ולמעשה כמו בכל משק כפרי שהוא, בעלי החיים והאנשים אחד הם, ומשפיעים באופן סימביוטי אלו על אלו.

צילום: יוסי צבקר

לצד המשחק הטוב, יש לשבח את עיצוב התאורה הנוגה של נדב ברנע ואת המוסיקה המצוינת, כתמיד, של יוסי בן נון. חלק מהסצינות בהצגה ממחישות איך הבמה של שניר היא הרמונית בצורה בלתי רגילה, היוצרת חוויה מפעימה ומרוממת-רוח, כמעט קדושה. דבר זה, מקבל ביטוי במיוחד בסצינה בה יהודית שרה שיר ערש לילדיה הביולוגיים והמאומצים – זיידה, נעמי בתו של הרפתן ורחל העגל/ה, כשכולם בביתה שברפת. הארבעה נמצאים בצדה השמאלי של הבמה, בעוד הבמה כולה מוארת באור של בין ערביים, ומציגה את סופו של עוד יום בעמק. בדומה לכלל המרכיבים על הבמה, גם השיר אותו יהודית שרה, "על הדרך עץ עומד", נבחר בקפידה, שכן הוא ממחיש היטב את מערכת היחסים המורכבת בין הבן לאמו, הנקרע בינה לבין הרצון להגשים את עצמו, לצאת מהקן החם ולעוף אל צמרת העץ.

לאחר כשעתיים (שהיו יכולות להיות טיפה פחות, ולהראות את אותה עלילה ואת אותו עולם, אם שואלות אותי), השחקנים קיבלו את התשואות שכל כך מגיעות להם, והעולם הפשוט של העמק חזר אל מאחורי המסך, עד להצגה הבאה. אנחנו יצאנו מן האולם אל העולם האמיתי, ואל החרדות שחזרו לפקוד אותו, שוב, לאור המצב.

בשורה התחתונה, זוהי הצגה נהדרת, המוכיחה שוב את טביעת ידו הייחודית של חנן שניר. באמצעות קאסט מצוין ותפאורה יפיפייה, מילותיו של מאיר שלו מקבלות מושג אחר ומרתק, ויוצרות חוויה אסקפיסטית ומעוררת מחשבה.  

כימים אחדים

תיאטרון הקאמרי

על פי ספרו של מאיר שלו

מאת ובבימוי: חנן שניר

שותפה לכתיבה: דנה ידלין

משחק: אולה שור-סלקטר, רמי ברוך, מיכה סלקטר, מוטי כץ, אבי טרמין, אסנת בן יהודה, דנה מיינרט, דן שפירא, נדב אסולין/עופרי ביטרמן, נעמה שטרית, ניר שטראוס.

אקורדיון: ויטלי פודולסקי

תפאורה: רוני תורן

תלבושות: פולינה אדמוב

תאורה: נדב ברנע

מוסיקה: יוסי בן נון

תנועה: אלה רוטשילד

עוזרת במאי: דברת אסולין

מועדים נוספים:

22/4/22 20:30

23/4/22 17:30, 20:30

1-2/5/22 20:30

15-16/5/22 20:30


אזור פרסומי

פרסום באתר

תגובה אחת על ״עולם פשוט וטוב, לכאורה״

  1. ותהא הביקורת לפואמה 😀

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close