על היצירה "האדם המיותר"
מאת: שירה סופר
זה ציפור? זה מטוס? לא, זה חצי תאנה משולבת עם הסוס של פינה באוש.
תגידו שלום ל-2022 ולהיכל התרבות התל אביבי שהיא העירה בהתרוממות רוח מפתיעה. לאחרונה, החלה להירקם בו גישה רלוונטית שמאירה באור אחר את הארשת השמרנית שעטה על עצמו בעבר. כמשתמע מהגדרתו, היכל תרבות מהווה מקום הנועד לתחזק פרשנויות לתרבויות הנובטות בקרבתו, לשמור עליהן ולאפשר את קיומן. במהלך השנים האחרונות, המגמה ההיכל-תרבותית לאו דווקא קיבלה על עצמה את המגוון התרבותי הפורח סביבה, ומוסדות הרושמים עצמם תחת הקטגוריה בחרו לעבוד בדרכים בהן רבים מהקולות הנוכחים בשדה האמנותי לא הצליחו להתהלך. כבר בסוף שנת 2021 הכריז היכל התרבות התל אביבי ע״ש צ׳רלס ברונפמן על מתיחת פניו וגבולותיו, ופצח בעונה שמזמנת רוחות חדשות יותר שנושבות בזירה המקומית והגלובלית. רוח חזקה במיוחד פרצה באמתחתו בשבוע שעבר, היא ״מיצ'ה פיגה״. לא הפצ׳ה קוצ׳ה המסקרן גם הוא (אני היחידה שרואה פה דמיון?), אלא חצי תאנה בצוענית ושם הסוס של פינה באוש, מיזם רב תחומי פרי יצירתו של השחקן והבמאי יחזקאל לזרוב, שהעלה בבכורה חגיגית אירוע רב תארים, בשיתוף חברת יו הפקות.
האירוע הזה יצר אצלי טורנדו לקראת בואי אליו. גם היכל התרבות, גם פינה באוש, גם רשימת ארוכה של תיאורים אמנותיים מפתים ביותר, ביניהם; פרפורמנס, וידאו ארט, העשרה פילוסופית, נשף ריקודים, אינסטליישן, מסיבת שינה, ואם כל זה לא מספיק אז גם הצגה באורך מלא, חוויה קולינרית ושיתופי פעולה עם יוצרים שהם בעצמם רוחות סערה לכל דבר ועניין. בהגייתו את האירוע הזה, לזרוב הציע לצופיו נקודת מוצא שונה לחוויה הקונבנציונאלית של הקונספט ״הצגת תיאטרון״, והרכיב להם משקפיים דרכן יכלו להיות עדים לתהליכי היצירה המקדמים את בואו של מכובדנו התוצר האמנותי. כדי לעשות כן, היה עליו להשתמש באמצעים א-קונבנציונליים, ובסופו של דבר להרים הפקה מפורטת ועשירה, שעל אף שאולי עלולה להרתיע משום אורכה וצורתה, למעשה תוכנה ועוצמתה הבהירו כי יש להם סיבה טובה להתקיים, מחוצה ובתוך אולם רפרטוארי, מוסדי, היכלי.
בהזמנה נרשם שפתיחת הדלתות כשעה לפני תחילת האירוע. כבר באמירה זו, הפך לזרוב את שעת ההתחלה של המופע לבלתי מחייבת ונינוחה בהרבה משל אירוע רגיל. ואכן, הקהל לא היסס לקריאתו והתייצב על מרפסת היכל התרבות הצופה אל כיכר הבימה, כך שבמובן מסוים המופע כבר התחיל – גם לאלו הבאים לתיאטרון וצופים בעמיתיהם למעלה, וגם לאלו שכבר עומדים מעל וצופים במתרחש בכיכר. זה יצר חוויה מעניינת במובן שגם בתפקיד הצופה עלייך לקבל על עצמך את ה״היראות״ – הקהל הוא ההצגה עבור עוברי האורח, ומנגד הם משמשים לו למושא התקהלותם. הדואליות שנוצרה ברגעים אלו הגיעה לשיאה כאשר הפגנה נגד חיסוני הקורונה קבעה את מושבה ממול למרפסת, והמפגינים גערו בחריפות בצרכני התרבות האליטיסטיים, המחוסנים והמנותקים שניצבו לפניהם מאחורי דוכן נאשמים מפואר. המפגש הזה בין המציאותי לתיאטרוני, היה תרועת פתיחה הולמת במיוחד לאירוע העומד להגיע, ובאיזשהו מובן עשה לו חסד בכך שנתן לקהל טעימה קטנה ממה שלזרוב עתיד להזינם – פרפורמנס החודר למרחבי שוליים של החוויה התיאטרונית הקלאסית.
שיירת רקדניות ביכורי העיתים נושאות פסל פגאני (את התיאור הזה אני שואלת מהמפגינים, שוב, תודה להם) בישרו לנו שההצגה, אם עוד לא עיכלנו זאת, התחילה. לאחר התהלוכה והעימות הפוליטי, הוזמנו לעבר אולם ההצגה. את דרכינו, בירך שטיח אדום הנפרש למרגלותינו, ונתן אווירה חגיגית וזוהרת למאורע. על השטיח הוצבו שולחנות גבוהים ועליהם פליירים – בצד אחד של הפלייר תמונה של שחקן בהצגה, ומצדו האחר תיאור דמות שכתב השחקן על דמותו, מעין סיפור רקע/ מצב נוכחי שלו. התגובה הראשונה למהלך הזה הייתה אכזבה, שכן, עם כל הכבוד לשילוב מדיומים, קריאה לעומק של טקסט הנה פעולה שדורשת קשב וריכוז, שאינם בהכרח מתאימים לסיטואציה. הייתה לי התחושה כאילו זה הונח שם כדי שלא באמת נקרא, אלא יותר כדי שנקלוט את האווירה. אך התברר כי שיטיתי את עצמי, שכן לאורך הקטע הבא של האירוח הוכתב קצב נונשלנטי ולא מחייב, וכן הייתה ההזדמנות להתעמק בכתבים.
ברוב התיאטראות, החלל המקבל את פני קהלו אינו מוקד שראוי להתעכב עליו. כאן נוצלו בחוכמה רבה מימדיו הארכיטקטוניים של פואייה היכל התרבות והוא הפך לאטרקציה שלמה. די.ג'יי, עמדה עם כוסות יין אדום משובח, וידאו ארט משני צידי החדר; הראשון מקרין בענק נתוני תמותה וילודה גלובליים בלייב, והשני הוא הוידאו ארט של האמן תום פניני, “bed, boy”, שמציג חדר ובו אדם שוכב על מזרון המונח אנכית, שוקע בשינה, וברצפה. בין כל אלו, מי שהבחין היטב מצא גם שחקן מההצגה, ישן על מרגלותיו של גרם המדרגות. אסופת הדימויים הללו בנושא החיות והערות מול השינה והמוות, הגירויים המושכים אל צידו של השינה לעומת ההתעוררות התרבותית שמפזזת אותותיה, כל אלו יחד יצרו מפגן עוצמתי שביטא בשיא העדינות והאלגנטיות את דרכו הפיוטית של לזרוב לספר סיפור בערב זה. על אף שהוא נזקק לאמצעים ולתקציבים, לשמץ מן האליטיזם והחדשנות שכיוצר עליו לנמק ללא רבב כדי לצאת ידי חובה מול צופיו, האווירה שיצר שם אפשרה לסקרנות לדאות מבלי חשש שתגונה ותיוודע לשמצה.
אל המקום חזרו הרקדניות ממקודם, והזמינו את הקהל לנשף ריקודים שהונגש באמצעות מטפחות טול עדינות שחיברו בין אנשים שונים בקהל. בשלב זה, שוב, נוצרה סיטואציה בה הקהל היה גם הצופה וגם המבצע, וכאן הוא כבר הרגיש יותר בנוח בחלקו הלא טבעי, שכן האטמוספירה כבר לא עטפה אותו בתחושות ניכור או שיפוטיות. מתוך הנשף, ממש כמו במשתה יווני, קם אדם בעל מבטא צרפתי ופצח בהרצאה פילוסופית, מעין העשרה או הקדמה או חוות דעת על הקיום, על משמעות החיים ובעיקר על הדיאלוג בין החוסר ליש של משמעות זו. היה נעים להקשיב לדבריו, מפאת שצורת הגשתו הייתה על התפר בין התיאטרלי והמסוגנן ליומיומי והאגבי. בסיום ההרצאה, הגיע הרגע ונכנסנו אל התיאטרון.
את כניסתנו לאולם היפיפיה, קידם קול נחירות. רועמות כאלו, בלתי מתנצלות. אט אט בשעה שכולם תפסו את מקומותיהם הבטוחים והידועים מראש (עוד דוגמה נהדרת לשילוב בין המסורתי לחדשני שבחוויה התיאטרונית), ניתן היה לצפות בעוד דמויות מהמחזה שכובות במקומות שונים על הבמה וברחבי האולם, שקועות בשינה עמוקה. ההצגה ״האדם המיותר״ היא למעשה מוקד הערב הזה. זהו עיבוד לסיפור "אובלומוב", מאת איוואן גונצ׳רוב, המגולל את קורותיו של אדם עצלן שרואה בעצלנותו דרך חיים. הוא ישן לפרקי זמן לא שגרתיים, שבועיים לא קם ממיטתו על אף שבגופו אין שום חולי. משום מצבו הכלכלי הגבוה בהיותו בן אצולה, יש באפשרותו להרשות לעצמו אורח חיים כזה. סיפור העלילה הוא סיפור עקירתו של אובלומוב מהרגליו והמפגש שלו עם המציאות שמחוץ לאזור מנוחתו. הסיפור הזה, שמוכר כקלאסיקה ספרותית אך לא בהכרח תפס כנפיים בחברה הישראלית, מצליח לקבל שמץ אקטואלי בהקשר למגפת הקורונה ולבידודים שהיא הביאה עמה, ובהחלט העלה מתוכו שאלות שמתעוררות בעידן זה של האנושות.
בתור מישהי שכל צורה שבעולם לא תעלה מבחינתה על איכות התוכן, שמחתי לגלות פנינה טקסטואלית-רעיונית כזו בלב לבו של האירוע, שאפשרה להשלים את מהלך המחשבה שנסלל בערב עד כה. מבלי להכיר זו את זו, המציאות האובלומובית נתנה אותותיה על החברה הישראלית וערערה את אורח החיים של רבים מאיתנו, שנותרו מסוגרים בתוך חלל הבית, בו הנוחות והרגיעה קיבלו על עצמן רובד נוסף, שאינו שולח אסוציאטיבית דווקא לאזורים חיוביים. את נבכי הנושא והעלילה הובילו קאסט שחקנים זוהר ואיתן. את התפקיד הראשי עיטר אלון פרידמן, שהחזיק על כתפיו את ההצגה באנרגיה מירבית בהתחשב שמדובר בגיבור שאפיונו הבולט הוא עצלותו. שאר הפמלייה המשובחת – טלי שרון, שירה נאור, ולדימיר פרידמן, גל פרידמן וגלעד קלטר, ביצעו גם הם את חלקם באציליות רהוטה לעילא ובחן שייחודי לכל אחד ואחת מהם. אין ספק שאם מחשקכם הוא מתכון לקאסט טוב – קחו שתי נשים חזקות כדוגמת שרון ונאור, שלושה פרידמנים, קלטר אגדי אחד, ערבבו היטב וזרקו לידיו של יחזקאל לזרוב. אני יודעת, איך לא חשבו על זה קודם…
האדם המיותר
יו הפקות, מיצ'ה פיגה והיכל התרבות ת"א
מבוסס על סיפור מאת איוואן גונצ'רוב
יזם, ניהול אמנותי, עיבוד ובימוי: יחזקאל לזרוב
משחק: אלון פרידמן, טלי שרון, ולדימיר פרידמן, שירה נאור, גל פרידמן וגלעד קלטר.
משתתפים נוספים: לילך שטיאט (אינסטליישן), תום פניני ורן סלוין (וידאו ארט), רקדניות ורקדני המסלול של ביכורי העתים, ד"ר ג'רמי פוגל (העשרה פילוסופית), די.ג'יי תאי רונא.
מפיקים: יו ג'ינאי ודויד גליל
לווי פרויקט: פז גלינסקי
מפיקה: ריי תבור
עיצוב תאורה: יאיר ורדי
עיצוב תלבושות: אלין לזרוב
עיצוב סאונד: פליקס שפושניק
עוזרת במאי: אירנה אורלוב
צילום ועריכה: רן סלוין
צילום הצגה: דניאל קמינסקי
גרפיקה: דניאל צוקהירה, עדי בן בצלאל, גדי צדר
ייעוץ סאונד: אמיר אטקי
שירותי תאורה והקרנה: סימול
שיווק: סער גמזו, אייל בסון, יובל הרינג – מודוס
יחסי ציבור מיצ'ה פיגה: גלי זנדר, מנור גרא
יחסי ציבור מגזר רוסי: מאשה חיניץ
יחסי ציבור היכל התרבות: יונתן וולף ואור ניר JWPR
היכל התרבות: מנכ"לית: דלית קורל; מנהלת שיווק ותוכן: אורית פיקלר; מנהל תפעול ובמה: גיל אלון
טכנאי תאורה: שי דרוד, יעקב סליב, בעז בזה
טכנאי סאונד: אייל ידידה
תפירה גברים: סשה גטלין
תפירה נשים: גלינה אילן
צילום אירוע: חיים יפים ברבלט
תאריכים נוספים:
12-14/4/22, היכל התרבות
מרתה יודעת 