על המופע "פלמנקולאז'"
מאת: אביבה רוזן
כל כך הרבה גוונים יש בפלמנקו, עוצמה ורכות, מגוון תנועתי, שחור לבן וגם צבעוניות. בכל תנועה יש אמירה, והאמירות הן בנושאים חברתיים, אישיים ואנושיים, וגם בכיוונים של חופש והנאה. השפה מאוד משמעותית כאן, ולצערי אינני דוברת ספרדית, וגם לא קטלונית, שפות שמשמשות ונותנות משמעות למחול הפלמנקו. ניכר שהשירה והנגינה, שיש להן נוכחות בולטת על הבמה לצד רוקדות הפלמנקו, מובילות את המחול ונמצאות בדו שיח מתמיד אתו. אמנם האמנות היא אוניברסלית, אך שפה היא אמצעי מחבר או מפריד, במיוחד כאשר אדם אינו מבין שפה ומתקשה לפענח את הדו-שיח שמתנהל מול עיניו. כמובן שהצבעוניות, הגיוון והאסתטיקה מרוות את החושים, ומפצות על חוסר היכולת להבין את המילים המושרות על הבמה.
המופע "פלמנקולאז'" מורכב ממספר קטעים. כל אחד מהם מביא למרכז משהו אחר – מגוון של צבעים, תנועתיות, זיכרונות. אהבתי במיוחד את הקטע הראשון, ליביאנה, עם מוזיקה של מיגל פובדה, שבו יצאו רקדניות הלהקה בשחור, בקטע שהפגין עוצמה נשית בתנועות המעוגלות אך חזקות של הפלמנקו.
הכוריאוגרפיה של הקטעים השונים שמרכיבים את המופע נתנה ביטוי למאפיינים המגוונים של הפלמנקו, ונתנה לו אף אינטרפרטציה מודרנית. מקובל שהפלמנקו מבוצע על ידי רקדנית בודדת בחללים קטנים למדי. המעבר לבמה הגדולה, שמאפשרת שש רקדניות שרוקדות זו לצד זו, יצר אפשרויות של הרמוניה וקונפליקט, של הבעה רחבה יותר של רעיונות ואינטראקציות בין הרקדניות.
לא לחינם נקרא המופע "פלמנקולאז'" – שכן יש בו קולאז', חיבורים בין מסורתי למודרני, חוזק וחולשה, ערכים שונים, חברתיים, אישיים, רגשיים ואסתטיים. יש בו גם חיבור של צבעוניות עזה ושחור-לבן, של מוזיקה ומחול. קולאז' של סוגים שונים של יופי.
עד כמה הפלמנקו מתאים לישראל? בעבר היתה מחלוקת בנושא. כיום כבר לגמרי ברור שיש לנו בארץ סוגים שונים של מחול ויש מקום לכולם. לפלמנקו יש בהחלט מקום מכובד בין הז'אנרים השונים של המחול וניתן וכדאי לטעום ממנו וליהנות.
פלמנקולאז'
להקת הפלמנקו הישראלית
סוזן דלאל
ניהול אמנותי וכוריאוגרפיה: מיכל נתן
שירה: יעל הורוביץ, שוקי שוויקי
נגינה: אופיר עטר
רקדניות: מיכל נתן, יעלי זיתוני, גאיה ליברמן קונטיני, מורן רון, אילת שחר, מאיה שני פלנבאום.
כדאי לעקוב במדיות השונות אחר מועדים נוספים של המופע
לדף המופעים באתר להקת הפלמנקו הישראלית – הקליקו על הלינק
מרתה יודעת 