לילה טוב, מר סונדהיים

טור פרידה מהמלחין סטיבן סונדהיים

מאת: אירית ראב

לפני כמה שנים, אחרי שהשתחררתי מהצבא, הכרתי מישהי. כבר בפגישה הראשונה, כשנכנסתי אליה לאוטו והיא הסיעה אותנו לקולנוע, זה הרגיש נכון, כאילו הכרנו שנים. השיחה קלחה, הפגישות הלכו והתרבו, וכמו שנהוג אצלנו בביצה, תוך זמן קצר התפתחו רגשות גדולים ואהבה קטנה, שלמרות שהיתה חסרת ביטחון ושברירית בהתחלה, בגלל יותר מדי שברים בלב, הלהבה  הלכה והתעצמה. חשבתי עליה כל יום, אם במהלך משימות שונות בעבודה ואם במטלות קטנות בבית. חשבתי עליה כשהלכתי לישון וכשקמתי בבוקר. ולמרות שאמרתי לעצמי להיות על המשמר, ללב היו תוכניות משלו והוא נפתח ונפתח, רצה עוד חיבוק ועוד מילה טובה.

באחד מסופי השבוע, תכננו לעשות פיקניק רומנטי בפארק, מעשה מאוד לא אופייני לאישה הצינית שהייתי, שאני כיום, אבל זרמתי עם הרעיון. ביום בו תכננו לצאת לפארק, וחיכיתי שתתקשר כדי שנתאם מתי היא אוספת אותי – היא נעלמה. כשטלפנתי אליה, השיחות הגיעו לתהום הנשייה הסלולרית. כשסימסתי לה (טרם עידן הווטסאפ), היא לא ענתה על ההודעות. לבסוף, אחרי מספר רב של ניסיונות להשיגה, כשהסדק בלבי הלך והתרחב, השיחה נענתה, אבל לא היה קול מהצד השני, רק רחשים בלתי ברורים, ואז ניתוק. לימים, הבנתי מחבר משותף שמישהו מסביבתה גילה עליה ואיים לספר למשפחה ולחברות מקורס הקצינות, ובגלל שהיא לא היתה לגמרי בחוץ, היא העדיפה לנתק את הקשר. אבל היא לא טרחה לעדכן את הצד השני.

כמו בפעמים אחרות בחיי בהן ניסיתי להתמודד עם שיט שאנשים אחרים עשו, התנחמתי בצליליו המחבקים, המעצימים, של המלחין והיוצר סטיבן סונדהיים. בשישי האחרון, הטיטאן המוסיקלי הזה הלך לעולמו. באופן טבעי, כמו אינספור מעריצים אחרים, גם אני חזרתי אל אותן מנגינות, אל אותם שירים מפעימים ומכמירים, שגורמים לך להיבנות בשנית.

סטיבן סונדהיים

הצלילים שלו נגעו בכל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה לבבות, בכל כך הרבה רגעים בחיים. סונדהיים ידע להפוך את הרגעים האלו, הלכאורה שגרתיים האלו, ליצירות זוהרות כל כך, אך מדויקות כל כך. סונדהיים ידע להפוך את החלקים הכואבים של החיים עצמם, לכדי יצירות גדולות מהחיים. חלקן הזכירו את קודמיו, את פורטר והמרשטיין, חלקן התאימו לסוף המאה העשרים, כולן היו, ועודן, על-זמניות.

השרביט שלו הצליח להשפיע על כל כך הרבה יוצרים. ניתן אפילו להעז ולומר שלולא סונדהיים, לין מנואל מירנדה, כפי שהוא כיום, לא היה קיים. סונדהיים יצר כל כך הרבה תפקידי נשים חזקות ועוצמתיות, שאינן מפחדות להצהיר שהן כאן כדי להישאר, שאינן מפחדות לתבוע את שלהן. בשנות החמישים והשישים זה לא היה דבר כל כך שגרתי. אבל מעבר לכל המילים הגדולות, הסופרלטיבים הבומבסטיים, סונדהיים יצר יצירות שנכנסו עמוק עמוק לנשמה, לחדרים הכמוסים של הלב, וניחמו, וחיבקו, והבטיחו שעל אף הכאב, יהיה בסדר.

אימלדה סטנטון מבצעת את "Losing My Mind" מתוך המחזמר "Follies".

לא בכדי, כאשר יוצרי ברודווי התאספו ביום ראשון האחרון בכיכר טיימס בניו יורק, כמחווה אחרונה למלחין הדגול, לא היה זה מקומי בלבד, אלא בינלאומי. כלל אוהביו של סונדהיים, בכל קצוות העולם, היו שם, ווירטואלית ופיזית, שרו לכבודו ובכו את לכתו וחזרו על המילים שאמר בשיעוריו השונים, רק כדי להשאיר אותו עוד קצת בחיים. אבל על אף העצב שבלכתו, כוכבו ימשיך להאיר – בכל פעם שאחת מיצירותיו תוצג על הבמה או על המסך, בכל פעם שישימו את שירו ברקע בית קפה, בכל פעם בה ינגנו את המנגינות שלו בספוטיפיי. המנגינות שלו תמשכנה לחדור ללב, לחבק ולהעצים, שנים רבות-רבות אחרי מותו. שיריו ימשיכו לנחם לבבות שבורים, גם בעשורים הבאים, אולי אפילו במאות הבאות. ועל כך, גדולתו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s