מחותנת, מחותנת, מחותנת

על המופע "אינוונטר/חיכיון"

מאת: אביבה רוזן

התופעה הזאת, של "פרפורמנס", אמנם החלה כבר בשנות השבעים של המאה הקודמת, אבל ממשיכה לבלוט ביתר שאת גם כיום. מדובר ביצירה קצרה, שלעיתים אינה יכולה להחזיק בפני עצמה, ועל כן מצריכה שילוב של מספר יצירות גם יחד. השילובים יכולים להיות מעניינים מאוד, ולעיתים לשפוך אור על תופעות חברתיות מזוויות שונות. "אינוונטר" הוא פרפורמנס שכזה, מופע של השחקנית-יוצרת אסתי קונטס, שנמשך כחצי שעה. בפעם בה צפיתי, היצירה של קונטס שולבה עם הפרפורמנס "חיכיון", של אורית גרינפלד-שור.

היו צידוקים רבים לחיבור בין השניים. שני המופעים עסקו בנשים נשואות שמתבוננות על חייהן. ב"אינוונטר" אנו משתתפים באירועים בחייה של  אישה נשואה בפרק ב'. לבושה בשמלת כלה ועוסקת בעבודות הבית, היא מונה ללא הפסקה, באינטונציות ובמקצבים שונים, את מתנות הנישואים שקיבלה. המופע בנוי על סימבוליזם והצופים מתבקשים להבין מה משמעותו. החזרות הסיזיפיות מראות כי אין הבדל רב בין פרק א' לפרק ב', הפרקים חוזרים על עצמם ללא הרף, החיים נראים אותו דבר, ושגרת היום יום ממשיכה את החתונה השגרתית.

החתונה הטיפוסית, בה מקבלים סטים זהים של מצעים וכלי מטבח, מעין מושא חלומות שלא ניתן להגשימם, היא למעשה משהו מאוד סתמי ומתסכל כשפורטים אותו לפרוטות. קונטס מונה בלי הפסקה הרבה סטים של מצעים, בגדלים שונים ואיכויות מגוונות, הרבה סטים של כלי מטבח, עם שמות רומנטיים חסרי תוכן. בסופו של דבר, זוהי התייחסות למערכת יחסים זוגית שאינה מוחשית פה, כי בן הזוג אינו נוכח בה כלל. אולי זוהי בעצם מערכת היחסים של האישה עם עצמה, אישה שציפיותיה אינן מתממשות כיוון שבסופו של דבר, היא בוחרת בדרך הידועה והשגרתית ואינה מעזה לפרוץ את גבולותיה.

כיוון שמדובר בשני מופעים שמצאו עצמם יחד על אותה במה, גם התפאורה מתערבבת. התפאורה המינימליסטית של "אינוונטר", שהיא בעיקר סולם עליו מטפסת השחקנית, עולה ויורדת, מתערבבת במיטה ושידה שנמצאות שם עבור המופע השני, וזה נראה טבעי לגמרי.

ביצירה "החיכיון" של אורית גרינפלד-שור, בא לידי ביטוי אספקט שונה לגמרי של חיי נישואין, האישה שמחכה למימוש נישואיה. גרינפלד-שור, שהיא כמעט ההיפך המוחלט של קונטס, משחקת את האישה הדידקטית. מי שמתחילה כמורה בתחילת המופע, הופכת לאישה חרדית שמחכה לעונתה, יחסי המין, עם בעלה התלמיד החכם, שמותר לו להיעדר במשך שנים מביתו כדי להיהרג באוהלה של תורה. מופע זה, מגלגל בפנינו את שעוברת אישה כזאת, שהתחתנה ומצפה לחיות חיי נישואין ובמקום זה היא מוצאת את עצמה לבד, והיא מחכה. מחכה לאיש שיהפוך את חייה לחיי זוגיות ומשפחה כפי שציפתה להם.

השילוב בין המופעים מראה דמיון בין נשים, חרדיות וחילוניות, שמחכות שהנישואין יתנו נופך נוסף לחייהן, והן נוכחות לגלות כי לא כך הדבר וזה מתסכל. במיוחד כאשר האישה לא מסוגלת לשים בצד את הציפיות מבחיר לבה ומחיי הנישואין, ולממש את עצמה בזכות עצמה. שילוב המופעים מדגיש גם את ההבדל ביניהם. אישה אחת יוצרת קשר בלתי אמצעי ובלתי נדלה עם הקהל, היא משוטטת בתוכו, מדברת עם הצופים, עושה ג'סטות מאוד אישיות ומאוד מקרבות. יש בזה משהו שיוצר תחושה של הזדהות ואמפתיה עם היוצרת, תחושה של אמיתיות שמביאה אותנו לבחון איפה זה נוגע בנו. עם זאת, האישה השנייה מנסה ליצור אינטראקציה בלתי אמצעית, ויש בה חן רב, אך היא לא באמת יוצרת תקשורת מקרבת. הנושא לא לגמרי נהיר ומוחשי לקהל הרחב שמבקר ביצירה. הנושא האזוטרי הוא מעניין אך ספק אם הוא יכול ליצור הזדהות. לצד זאת, פועלן האמנותי של היוצרות על הבמה בהחלט מהדהד ומעורר מחשבה.

אינוונטר/חיכיון

אינוונטר:

כתיבה, בימוי ומשחק: אסתי קונטס

מוזיקה ועריכת סאונד: גוסטבו בוסטמנטה

ניהול הצגה וסאונד: פול מימרן

ליווי אמנותי: הדס סלבסט, מיקי יונס, שי ג'יברי אשכנזי, אדוה לוי.

צילום ועריכה: שלום בוהארון

עיצוב גרפי: סטודיו הילה כרמלי

חיכיון:

כתיבה, בימוי ומשחק: אורית גרינפלד-שור

עיצוב תלבושות אמנית שותפה: אילת ויל-נבנצל

ליווי אמנותי: אדוה לוי

עיצוב סאונד: גוסטבו בוסטמנטה

עיצוב תאורה: נועם רובי

מפעיל סאונד: איתמר גושן

"אינוונטר" תעלה שוב ב-5/4/22 במוזיאון בית ראובני

כדאי לעקוב אחר מועדים נוספים של היצירות, ביחד ולחוד, בפייסבוק הקרוב לביתכם.

---