אבסורד במעטה ריאליסטי – וכי יש מציאותי מזה?

על ההצגה "גוסטב"

מאת: שירה סופר

בבואי לכתוב על ההצגה "גוסטב", המציגה בימים אלו בתיאטרון יפו, כל מה שעולה בדעתי הוא איך אני משכנעת אתכם לעזוב הכל ופשוט להזמין כרטיסים. אך, מעצם היותי כתבת תיאטרון העושה את צעדיה הראשונים במגזין מרתה יודעת, המשימה הזאת אינה פשוטה כמשמעה. בסופו של דבר, ההצגה הצליחה להפריח את חששותיי מהמשימה שניצבה לפני, בעיקר בזכות היותה מפיחת תקווה, מעוררת צחוק, מרתקת ומעמיקה, וגרמה לביקורת הזו כמעט להיכתב בעצמה.

זה התחיל בנאלי. אב ואם בסלון ביתם. האב מבקר את השכנים. האם מבקרת את האב. המשחק טוב אבל עוד לא מהפנט. התפאורה חביבה אך לא מבטיחה גדולות. ההורים מספרים בצער שבנם נעדר, ולאחר חיפושים שלא הובילו לתשובה הוחלט לערוך לוויה ללא הגופה. הם מסתגלים לחיים ללא בנם, כמעט ומשלימים עם העובדה, אבל אז גוסטב חוזר. בנם דורך בסלון ביתם וההצגה מתחילה. ההורים נרגשים. משתפים פעולה. ובדיוק כשנדמה שהכל חוזר לסדרו, נחשו מה קורה? גוסטב מת. חוזרים לאבל ולחוסר הידיעה. אבל אז שוב הוא חוזר. ושוב מת. ושוב, ושוב, ושוב, ושוב.

גוסטב. צילום: לאון מורוז

אין ספק שסיפור המחזה שהגה המחזאי הנורבגי פטריק ברטברג הוא מצע מסקרן לעבודה, אך מה שהכי מופלא באירוע התיאטרלי הזה, זו עבודתו של הבמאי רז וינר, שהצליח לרדת לעומקו ולהחיות בו רבדים נסתרים. עם התקדמות העלילה, וינר כמו שולף בפני הקהל עוד ועוד שפנים מהכובע, ומוכיח את יצירתו כנכונה מכל הבחינות.

נתחיל בגוסטב, שנדמה כי מה שהוא מחדיר לתמונה המשפחתית זה את המניע להתפתחות הדברים ולמסר החשוב שמסופר על הבמה. השוני של גוסטב, הן מבחינת האופי, הן מבחינת הלך הרוח והן מבחינת האנרגיה מול הוריו, הוא הרכיב העיקרי שמצליח להסעיר אותנו כל כך בכל פעם שהוא שב וחוזר מהחיים אל המוות.

הנכחת ההבדל בין גוסטב להוריו נועדה לספר סיפור על מערכת יחסים בין ילדים והורים, בין עולם חדש לעולם ישן, בין החיים והמוות. ההצגה מצליחה לתאר את המסע שהילד מעביר את הוריו מיום היוולדו עד יום עזיבתו את הקן. תחילה, ההורים מגוננים עליו בגופם. הם עומדים דום מול כל בקשה, מול כל רוח שטות שהוא מביא. הרי הוא ילד, וככה זה. ככל שעובר הזמן והילד גדל, החיים שהוא משליט בבית כבר פחות באים בחשבון. זה הזכיר לי איך כשהייתי ילדה היה מובן מאליו, גם לי וגם להורים, שאני לא צריכה לקחת חלק במטלות הבית, אבל בתקופת הנעורים פתאום כבר יש כוח גדול, שאתם כבר יודעים מי מגיעה איתו (נו… זאתי… האחריות…).

מנקודת מבטו של גוסטב, המייצג את הדור החדש, את העכשוויזם חסר ההתנצלות, הוא מבין שעליו להפעיל עוד ועוד מניפולציות רגשיות כדי לקבל את מה שפעם היה מובן מאליו. בין אם זה אוכל שיהיה לטעמו ובין אם זו תשומת הלב שהוא כה צמא לה. המאבק בין הילד להוריו הופך אלים יותר ויותר. ההורים כבר לא מגוננים, הם מתעמתים. הם דורשים. והילד שכולו תום וטוהר, מבין שאין לו את הכלים שעמדו לרשותו כשהיה קטן, שהוא צריך לעבוד בשביל לחמו ושאהבת חינם אינה באה בחינם.

גוסטב. צילום: לאון מורוז

היצירה מציגה ביתר שאת את הטלטלה ההורית מול הקלילות הילדית, הציפייה ההורית לעומת המציאות שמביאים איתם בלית ברירה הצאצאים, הפנטזיה לעומת המציאות, ההתמודדות עם חיים שנכתבו מראש, אך לא טרחו להודיע שמתישהו יחשפו את פניהם האמיתיות. על אלו בדיוק נחות אבני הבניין של ההצגה, והיא מתגלה כבעלת מבנה איתן הטומן בחובו עירוב סגנונות, תקופות, סצנות תרבותיות. כל זאת, בניצוחם של שחקנים נפלאים (רוני יעקובוביץ, שחף יפהר ותום אידלסון), המפתיעים ביכולותיהם ובדרך בה הם מעבירים לצופה את המהלך הדרמטי, שמותיר את הקהל אחוז עיניים במחזה שנגלה לו. בסוף ההצגה כששלושת השחקנים עמדו בשורה אחת מאוחדת, כל מה שרציתי זה שזו תהיה תמונת הסיום, וברמה מסוימת זו אכן הייתה התמונה. אף לא רגע אחד בהצגה קיוויתי שהיא תסתיים, רציתי להציץ בשעה או סטיתי במחשבותיי מהקו העלילתי וממה שהוא הביא עמו.

ההצגה הייתה למידותיה מכל הבחינות. התפאורה המינימליסטית-ריאליסטית ניצבה כמראה מעוותת אל מול הסיטואציות שהתרחשו עליה, הבחירות המוזיקליות שנעו בין ״גריז״, ״וויקד״ ו״tomorrow״ איכשהו מצאו שפה משותפת, התאורה נשארה בקו אחיד שביסס אזורי זמן והוויה, גבולות האולם וזמן ההצגה הקצר יחסית (כארבעים וחמש דקות) עמדו על דיוקם. אפילו הייתה הצדקה לשחקנים לחזור שלוש פעמים לקוד למשמע מחיאות הכפיים. אם היה קונספט בתיאטרון כמו בקולנוע של הצגת המשך, הייתי רוצה שגוסטב יהיה עתה בתפקיד ההורה, ויאלץ להתמודד עם ילד שעושה לו צרות, אפילו גדולות יותר מאלו שהוא עשה להוריו. זו הרי התמודדות בלתי אפשרית, להצליח לעמוד בקצב החיים. אף אחד לא מצליח במשימה הזו… כולם מתים. וכי יש מציאותי מזה?

יאללה, רוצו לקנות כרטיסים. מתנה שלי אליכם ושלכם אליי לכבוד ביקורת ראשונה 🙂

״גוסטב״

תיאטרון יפו

מחזה: פרדריק ברטברג

תרגום, עיבוד ובימוי: רז וינר

משחק: רוני יעקובוביץ, שחף יפהר, תום אידלסון

עיצוב חלל ותאורה‏: עומר שיזף

‏עיצוב תלבושות: יובל לוי

מוזיקה: אופיר ‏גל

דרמטורגיה: עתליה ישראלי-נבו

הפקה וניהול הצגה: רינה רעים

מועדים נוספים:

7/12/21 20:30


איזור פרסומי


2 מחשבות על “אבסורד במעטה ריאליסטי – וכי יש מציאותי מזה?

  1. נפלא! הביקורת וההצגה. היה תענוג לראות הצגה טובה ובועטת מרגשת ומצחיקה. כל הכבוד לכל מי שהיה חלק מן ההפקה. אכן המלצה טובה. רוצו לראות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s