הוא היה הילד החולם

טור פרידה מהבמאי והיוצר עמרי ניצן

מאת: דנה שוכמכר

כשהייתי בת 16, תמונות מתוך הצגותיו של עמרי ניצן עיטרו את קירות חדרי. בשנים ההן, להוריי היה מנוי לתיאטרון הקאמרי, אבל הם לא באמת עשו בו שימוש. ילדת התיאטרון אשר חלמה להפוך יום אחד לעיתונאית ומבקרת תיאטרון לא אפשרה להם ליהנות מהמנוי אלא רצתה ליהנות ממנו בעצמה. עמרי ניצן היה מבחינתי שם קוד לתיאטרון מופלא וחדשני.

שם, במגירה החומה, הסתתר המנוי, בצבע חום או אולי כחול, כמו מפתח לדלת קסמים מיוחדת שרק מי שנכנס בה יכול להבין מהו אושר ולדעת כי עם הכניסה, החיים לא ייראו כפי שנראו פעם. כמו כישוף, היה זה בלתי אפשרי לא להיכנס לחדר ההוא, להבחין במנוי ומהר מאוד להזמין עוד כרטיסים לאחת מהצגותיו של ניצן. כאשר נכנסים לתיאטרון, תמיד יש תחושה נפלאה שהגיל הכרונולוגי נשאר מחוץ לאולם ואת חוזרת להיות ילדה, בעלת כושר התפעלות יוצא דופן. פלא זה, התרחש בכל אחת מהיצירות שלו.

בכל ביקור וצפייה בהצגותיו של ניצן, היה נדמה שהוא יכול לברוא עולם שלם ולהותיר מחוץ לאולם את העולם החיצוני, לשעה, שעתיים, לפעמים יותר – יכולת מופלאה השמורה לאנשי תיאטרון בעלי תפיסה ייחודית. בתור צופה אדוקה של טקס פרס התיאטרון ראיתי אותו שוב ושוב עולה על הבמה נרגש ונפעם, כאילו זאת הפעם הראשונה. בכל טקס וטקס, הייתי מסתכלת עליו, איש תרבות בעל ידע רב, יושב באולם מתוח וסקרן, יודע שכל ערב חובת ההוכחה חלה עליו מחדש והקהל צריך להיות מרוצה.

התיאטרון זה המקום המושלם לבכות בו, גם ברגעי שמחה וגם ברגעי עצב. שם בחלל המלא אנשים זרים, אפשר להשתחרר ממוסכמות העולם החיצוני, להניח לדמעות לזלוג ולהרגיש הכי טוב שאפשר. בהצגותיו של ניצן הייתה אפשרות להתענג על כל דמעה ודמעה, ולהרגיש קתרזיס מבורך ומעורר פליאה שאחריו החיים נראים אחרת לגמרי.

מתוך ההצגה "הילד חולם". צילום: ז'ראר אלון

ועם זאת, תיאטרון אינו צריך רק לבדר ולרגש את הקהל, אלא גם לאפשר לו לנוע באי נחת בכיסא. גם יצירותיו של ניצן ידעו לפרקים לערער את הצופה ולבעוט לו בקישקעס. השחקן ובמאי התיאטרון אלון אופיר, אשר שיחק בהצגות רבות שניצן ביים, התייחס לעבודה המשותפת של שניהם. לדבריו של אופיר, בעבודה על ההצגה "משרתם של שני אדונים" שהוצגה בתיאטרון הבימה, אמר ניצן כי נקודת המוצא שלו היא דרמה ולא קומדיה. הוא הוסיף ואמר שהדמויות כואבות ויש להתייחס לכאב שלהן. אופיר ציין שבזה ניצן היה ענק. הכוונה לא הייתה להצחיק אלא לספר סיפור עצוב על אדם שלא יכול להתחתן עם מי שהוא אוהב, זאת הייתה נקודת המוצא שלו.

"הדמות שלי איימה בהתאבדות, יש שם במחזה דמויות שהחיים שלהם קשים – אדם רעב שיש לו רק פרוסת לחם אחת והוא אומר 'אני אקח חתיכת לחם קטנה ואשמור את הפירור לאחר כך', אחות שבורחת כי רצחו את האהוב שלה ומחפשת את מי שרצח את האהוב שלה. אלו חומרים של חיים ומוות. המצוקות האלה הן מצוקות קיומיות והוא אמר לנו תמיד להיכנס עמוק לתוך הרגש, הוא עבד איתי איך אני אבכה במהלך העבודה על החזרות. בהתחלה לא הבנתי, אז שאלתי אותו – 'אני אבכה בקומדיה?' אז הוא אמר לי 'כן, אתה תבכה'."

מעבר להתייחסות לקומדיה כמו לדרמה, אומר אופיר שעמרי ניצן ידע את הקהל שלו היטב והיה מאסטר רציני. "בהצגה "המורדים" שהוצגה בתיאטרון הקאמרי, הייתי קשור לכיסא והייתי צריך לדבר בפרופיל כי הדמויות במחזה לא יכלו לאיים על הדמות שלי באקדח כשהגב שלהן פונה לקהל, אז כל הזמן שברתי את הראש ימינה ושמאלה והוא אמר לי 'דבר אל הקיר הרביעי, אין לך ברירה' וזה פשוט עבד טוב יותר. בהצגה גילמתי קצין בריטי והוא התעקש לשכור מורה לאנגלית כדי שהמבטא שלי יהיה מושלם. עוד דבר, הוא התעקש שנגיע להצגה מוכנים כאילו זאת לא ההצגה הראשונה. ההצגות שלו הגיעו לבמה מוכנות  ב-100 אחוז. אני זוכר שבהצגה הראשונה שלנו הייתה תחושה של הצגה שרצה זמן רב ולא הצגה חדשה בגלל ההתעקשות שלו שלא נהיה עסוקים בלאן צריך ללכת עכשיו אלא נהיה עסוקים בגילום הדמויות."

בשנת 1997 עלתה בתיאטרון הקאמרי ההפקה "רצח" בבימויו. הפקה מרהיבה, קשה לצפייה ומעוררת אי נוחות. הפקה שלא אפשרה לצופים לשבת בנחת בכיסאות אלא להתבונן בצורה מפוקחת, כואבת וקשה על מציאות חיינו המסובכת בארץ הזאת תוך ידיעה כי ייתכן ומה שהיה הוא אולי מה שיהיה בעתיד.

דם, יזע ודמעות היו מנת חלקה של ההפקה אשר יצרה בתיאטרון סדר יום חדש, והוכיחה שאין זה רק מקום ללחם ושעשועים, אלא גם מקום בו יש לתת ביטוי למורכבות החיים והיכולת של היוצרים. בהתאם, על היצירה להשפיע על אופן המחשבה של הקהל המגיע לתיאטרון ועשוי לצאת משם אחרת לגמרי.

"ניצן לא עבד על פני השטח, אלא נכנס לעומקם של הדברים והייתה אווירה קשה וטעונה בחדר החזרות", מוסיף אופיר. "מצאנו את עצמנו מתווכחים לא פעם ולא פעמיים בשל ההתעסקות של המחזה באלימות. הוא לא האמין בריכוך המציאות אלא להביא את המציאות האלימה שהוצגה במחזה כפי שהיא. הוא היה איש תיאטרון טוטאלי במלוא מובן המילה, היה בו עומק ללא פשרות, הוא תמיד דאג להקיף את השחקנים באנשי המקצוע הטובים ביותר."

ההפקה "הילד חולם", הפקה משותפת של תיאטרון הבימה ותיאטרון הקאמרי בבימוי ניצן, הייתה ההצגה האחרונה שלו בתור המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי. ההפקה הוצגה בתיאטרון בשנת 2018, והייתה זו הפקה מיוחדת שהוא חלם עליה במשך שנים ארוכות, והתוצאה הייתה פיוטית, מרגשת, קשה לצפייה – בדיוק כמו שתיאטרון צריך להיות.

שנים רבות של צפייה בתיאטרון הובילו אותי להבנה כי לא בכדי ניצן בחר לביים את "הילד חולם". גם לאחר שנות עשייה רבות, ניצן היה הילד החולם, כזה שאינו מהסס לברוא עולם חדש, אחר ומסקרן, כזה אשר גורם לקהל לעצום את עיניו למשך כמה שעות ולדמיין מציאות אחרת. בעולם בו המציאות קשה, נוקשה ואכזרית, היה עמרי ניצן הזרקור אשר האיר את חייהם של רבים בקהל וגרם להם לצחוק ולבכות, בכל פעם מחדש.

יהי זכרו ברוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s