"יצירה עצמאית היא סוג של סופת חול"

על בימוי ישראלי והקווים לדמותו

סדרת כתבות


ראיון עם היוצרת והבמאית לילך דקל-אבנרי

ראיון רביעי ואחרון בסדרה

מאת: דנה שוכמכר

היוצרת והבמאית לילך דקל-אבנרי נמצאת באחת התקופות העמוסות והפוריות שלה – עבודותיה מוצגות ברחבי העולם, כמו גם בישראל, והיא מלהטטת בין ניהול חזרות מקוונות בפרויקטים תיאטרליים מעבר לים, וחזרות מקומיות עם האנסמבל שלה, "פאתוס מאתוס". שוחחתי עמה בכדי להבין האם יש חיה כזאת – בימוי ישראלי. כתבה אחרונה בסדרה.

מה המאפיינים של במאים ישראליים כיום?

"קשה לי להתייחס לשאלה כל כך גנרית. מה גם שבישראל יש מעט במאים שאני מזהה קו משלהם. אז זו לא רק שאלת האוטר, אלא שאלה של חיפוש אחר קווי דמיון תרבותיים. היום כולם מושפעים מכולם, ומאז שנות ה-90 בעיקר מהחדשנות הגרמנית. והנה, גם בגרמניה שם בעבר היה אולי אפשר לזהות סגנון מובהק יותר, קשה לזהות סגנון גרמני מובהק. היום הכל הרבה יותר מעורב."

האם להערכתך יש סגנונות בימוי שונים לפי ז'אנרים תיאטרוניים?

"החלוקה לז'אנרים בתיאטרון היא בעיני מיושנת ולא רלוונטית. סגנון ייחודי, הוא כמו טביעת האצבע, ואינו משתנה לפי חלוקה בין קומדיה לטרגדיה למשל. קחי למשל את וורליקובסקי, האם היצירות שלו לבמה והאופרות שלו כל כך שונות? יש הבדלים, כן, אבל זו אותה טביעת אצבע. אנחנו יותר עוסקים בצורות שונות של המדיום בתוכו אנחנו עובדים, ובמקרה שלי תוך ניסיון לאתגר את עצמי מפרוייקט לפרוייקט, לחדש לעצמי, לא לשחזר מה שלמדתי, ובטח שלא להגביל את עצמי לחוקי ז'אנר מסוים."

לילך דקל-אבנרי. צילום: שחף דקל

בהתייחס לבימוי בארץ, האם ניכר שוני בין בימוי בתיאטרון הרפרטוארי לבין תיאטרון פרינג'?

"בוודאי. זה לא רק בארץ, אבל בארץ זה יותר מובהק. חופש כלכלי מול חופש יצירתי. הפרינג' אמיץ יותר בדרך כלל בהשוואה לתיאטרון רפרטוארי. לא תמיד, גם בפרינג' יש הפקות שמרניות ומיושנות, אבל אין ספק שבשדה העצמאי יש עניין בחומרים חדשים ונועזים יותר בהשוואה לחומרים המתקבלים בתיאטרון הרפרטוארי בארץ. המרחב העצמאי אינו פועל מתוך חרדת התקבלות. אלא יותר מתוך רצון לאתגר את עצמנו ואת הקהל. ואני מכירה את דגל הסבסוד בו נהוג לנפנף, ואין ספק שתחום התרבות זקוק דחוף להנשמה ולהגדלת התקציב, אבל בואו ניקח אחריות על ההשלכה של מה שקורה. כי ככל שיורדים נמוך יותר לקהל, ככה קשה יותר לבקש ממנו לאתגר את עצמו. 

ואפרופו הקורונה – היוצרים העצמאיים לא צריכים למלא אולם של 300 או 1000 איש. אין לנו אופציה להופיע באולמות כאלה, ורובנו גם לא רוצים. אנחנו לא עובדים בשביל האולם. החוויה שאנחנו מזמינים אליה היא יותר אינטימית. תשוקה שנדמה שמתעוררת לאחרונה גם בתיאטראות הגדולים, ובהתאם אנחנו רואים יותר ויותר ניסיונות להכניס צעירים, ומופעים ניסיוניים או אפילו תלויי מקום. ואם זו היתה השפעת הקורונה, וואלה. בשעה טובה. 

התיאטרון הממסדי, כמו כל מכונה משומנת, מרובת מחלקות, מוריד הרבה מהנטל היושב על הכתפיים של הבמאים. אני רק יכולה לדמיין את העונג שבלעבוד ברווחה, במקום בו היוצרים והשחקנים לא מגויסים לטובת הפרויקט, אלא מחוייבים אליו כי הוא גם מפרנס אותם. זה חלום שהצוות שלך יכול להתפנות לעבודה על היצירה עצמה. זו חוויה שנחשפתי אליה לאחרונה בלוס-אנג'לס ובתיאטרון הלאומי של רומניה. להבדיל מיצירה עצמאית שהיא סוג של סופת חול – בה כבמאית עליך להחזיק את הפרויקט, להגן עליו מכל משמר, ואת  מוצאת את עצמך נקרעת לכל כך הרבה כיוונים."

לאילו כיוונים להערכתך מתפתח מקצוע הבימוי בארץ?  

"אני יכולה להתייחס לשאלה כרגע רק מבעד למשקפי הקורונה, כי מי יודע מה יוליד יום. עד 2020 הייתה לדידי הידרדרות מאד מהירה. התיאטרון הלך ונרדם, גם בחו"ל. לתחושתי היה ייאוש, היה קיפאון. ואז הגיעה המגפה והכל נעצר, והיה צריך לחשב מסלול מחדש. פתאום המרכז נעלם ויוצרים מהשוליים, שעד אז פחות הבחינו בהם בארץ, החלו לפרוח.

בהיבט שלי, כמו רבים אחרים, במרץ 2020 מצאתי את עצמי מלמדת בזום ומעלה הפקות בזום. למשל במסגרת פסטיבל הערה 13 של קבוצת מעמותה, העלתי עם הקבוצה שלי את "חדר אמנים, חדר לדוגמא", יצירה פרטיסיפטורית לזום במסגרתה הקהל פועל יחד עם האמנים, או "דיור מוגן" שהעלנו בפסטיבל דיגיטל, ופרוייקט אייכמן שעלה בפסטיבל ישראל ועבר לדיגיטל. הוזמנתי לביים בזום לפסטיבל מסכת הזהב במוסקבה, חנכתי בפרוייקט 48, בבית הספר של בת שבע, ביימתי בזום עבור התאטרון ברומניה… אין תלונות. מבחינתי זו היתה שנה מאד פוריה."

האם הבימוי בישראל עבר שינוי בשנים האחרונות?

"שינוי? מזה שנים שהתחושה היא שהמנהלים בתיאטרון הרפרטוארי מנסים בעיקר לשמור על הקיים, כמו הפוליטיקאים. נאחזים בקרנות המזבח. היום יש תחושה שהתיאטרון הרפרטוארי החל להתעורר, וכמו פטריות אחרי הגשם צצו קבוצות צעירים המצהירות שהן בוחנות חומרים חדשיים ונועזים. כעת חלה עליהן חובת ההוכחה. צריך תעוזה ואומץ, ובהחלט הגיע הזמן שזה יקרה."

האם לדעתך הקשר והאינטראקציה הנוצרים בחדר החזרות הישראלי, שונים מאלו הנוצרים בחדרי החזרות בחו"ל?

"בארץ יש סוג של שחרור בחדר החזרות. שחרור שיש בו טוב, ויש בו טעם בפגם. הטוב הוא בחופש היצירתי והמחשבתי, אבל בו בזמן יש פה לטעמי קצת טעם בפגם. שחקנים מרשים לעצמם לאחר לחזרות, לא לדעת טקסט וכיוצא בזה. לעומת זאת, בחו"ל, בחוויה שלי, אנשי התיאטרון לוקחים ברצינות את האמנות שלהם. וזה לא קשור לתגמול. זו תפיסה עצמית מקצועית. אם בחרת להיכנס להפקה דלת תקציב, קחי אחריות. לשמחתי הצוות שלי בארץ הוא מהמקצועיים שיש. מי שלא מתאים לצורת העבודה שלנו פשוט נפלט החוצה. במקומות בהם עבדתי בחו"ל, השחקנים והשחקניות רואים את עצמם בתור אמנים, שזו אמנותם, ולא בתור סלבריטאים, הם לא מחפשים "לזרוח" כמו שאמרה לי לא מזמן סטודנטית למשחק שנה ג', בתאטראות שיצא לי לעבוד בהם היתה חדוות יצירה ולאמנים היתה תחושת שליחות."

מתוך "פרויקט אייכמן". צילום: סיגל אלמוג

מהי לדעתך השפעת הבמאי על ההצגה וכיצד הקשר בין מחזאי לבמאי לבין השחקנים יכול להשפיע לטובה או לרעה על ההצגה?

"אני רואה קשר הדוק בין עבודת הבמאית לבין עבודת השחקנים והשחקניות ועבודת היוצרים והיוצרת. היצירה נרקמת בסינרגיה, עליה הבמאית מנצחת. מהרגע בו אני מתחילה לעבוד על טקסט עם להקת שחקנים, זאת אחריות שלי לאפשר לשחקנים ולטקסט לצמוח מהמפגש שלהם, ולהעשיר את חווית הצופות. ויחד עם הדרמטורגים שאני עובדת איתם, נבחר רק טקסטים טובים, מאד טובים, בהם יהיה שילוב מאתגר ורצוי מפתיע בין תוכן וצורה –  או כזה הקיים בטקסט מראש או כזה המאפשר, אולי אפילו דורש."

איך היית מגדירה את סגנון הבימוי שלך?

"אין לי שיטה אחת לפיה כולם צריכים להתיישר. יש שפה אמנותית המורכבת מהבחירות שאני עושה יחד עם הצוות שלי. אני יוצאת לחקור את הטקסט תוך התייחסות לייחודיות של כל שחקן ושחקן, ובמקרה שלי – בעיקר השחקניות. תיאטרון, לשיטתי, הוא חוויה המשלבת כמה וכמה מרכיבים כמו אסתטיקה, סיפור, תנועה, ואלו ישזרו לתוך עבודת השחקן.

במסגרת פרויקט אייכמן – טרמינל 1, שהפך לטקס שחזור למצלמה, הקהל לוהק לתפקיד העד וחשוף למספר נקודות מבט (נקודת המבט של הפילוסופית חנה ארנדט, נקודת מבטו של התובע דוקטור גדעון האוזנר, ונקודת מבטו של המשורר והסופר חיים גורי, שהיה עיתונאי וסיקר את המשפט עבור העיתון "על המשמר") המועברות על ידי פרפורמרים ממדיומים שונים. יש שחקניות, ומוסיקאי, ומאיירת, ומעצבת, ומפיק וצלם. דרכם, בקולם ובגופם האירוע מתחולל."

האם מאפייני הבימוי שלך עברו שינויים בשנים האחרונות?

"אני בוחנת כל הזמן אפשרויות חדשות לפרוץ את הגבולות שלי עצמי ושל האמנים שאני עובדת איתם, לטובת טווית אותה מציאות ייחודית על הבמה. אני נמצאת בדיאלוג מתמיד מול מה שקורה בשדה, והצורך שלי לעורר שאלות בקרב הקהל."

אין ספק שדקל-אבנרי אינה מהססת לפרוץ גבולות ולאתגר את הקהל ביצירותיה. היא משוכנעת כי התקופה הנוכחית תוביל ליצירות משמעותיות בתיאטרון, ומי יודע, אולי יהיה ניתן לנער את האבק על עולם התיאטרון אשר שקע בנמנום בשנים האחרונות? באשר לאותה שאלה ותיקה-חדשה – האם קיימת חיה כזו – בימוי ישראלי? חלק גורסים שכן, חלק גורסים שלא. כך או כך, אין ספק כי כיום הבימוי הישראלי מתחיל לקבל את הקוים המאפיינים שלו. בקשר לעתיד – ימים יגידו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s