על בימוי ישראלי והקווים לדמותו

ראיון שני בסדרת כתבות

---

ראיון עם הבמאי והמנהל האמנותי של תיאטרון "החאן" אודי בן משה

מאת: דנה שוכמכר

הבמאי אודי בן משה נחשב לאחד הבמאים המצליחים והעסוקים ביותר בישראל בשנים האחרונות – חתן פרס התיאטרון, ביים הצגות רבות בתיאטראות שונים בארץ, ועד לשנת 2018 כיהן בתור במאי הבית בתיאטרון "החאן". כיום, בן משה מכהן בתור מנהלו האמנותי של "החאן". למרות ניסיונו רב השנים, הוא אינו חושש להפשיל שרוולים ולצאת למסע עם השחקנים בחדר החזרות במטרה לגלות את הנדבכים הנסתרים ביצירה. לאחרונה, עמל על הצגה חדשה, "רוחות עליזות" שמה, שעלתה לראשונה כאשר "החאן" נפתח מחדש בפברואר האחרון. כחלק מהרצון לבדוק מהו אותו בימוי ישראלי ומהם הקווים לדמותו, ביקשתי לשוחח עם בן משה על מנת לבחון את הבימוי בישראל מנקודת המבט שלו.

האם יש חיה כזו, בימוי ישראלי? מה המאפיינים לבמאים ישראליים כיום?

" כאשר הייתי סטודנט לבימוי וחלמתי על היום בו אהיה במאי ראיתי לנגד עיני את שיטת הבימוי בחו"ל – במאי המגיע מאד מוכן לחזרות, יודע בדיוק מה כוללת עבודה על הסצנה. כל החלום הזה נעצר לאחר שקראתי את הספר של פיטר ברוק החלל הריק וחטפתי שוק. למרות החלום להגיע עם  ספר בימוי מוכן מהבית, הבנתי שקיים פער בין מה שהיה לו בראש לבין המציאות. בסופו של דבר צריך לביים את ההצגה לפי מה שרואים בעיניים, לעבוד עם השחקנים. אני יודע שאני כזה. אני יכול לדמיין המון, אבל בסופו של דבר אני עובד עם מה שאני רואה. כך, לדוגמא, אני בוחר לא להיות מוגבל מבחינת התפאורה ומשאיר את העיסוק בתפאורה לרגע האחרון.

בזמנו, דובר על אפשרות שאביים בתיאטרון בקליבלנד את המחזה "נתן החכם", מנהל התיאטרון הגיע וראה את ההצגות שלי ואמר לי: 'למה אין לך תפאורה, אני לא מבין'. אמרתי לו 'זה מה שאני רואה לנכון', אז הוא אמר לי 'אצלי זה לא יהיה כי הקהל ישאל איפה הכסף שלי?'

פעם ראיינו את מי שהיה מנכ"ל החאן לשעבר מייקל אלפרדס ושאלו אותו לגבי העבודה עם שחקנים מישראל. הוא תיאר את החוויה ואמר שהשחקנים הישראלים מוכשרים בצורה ייחודית, מאד יצריים, אבל בחוויה שלו כשמגיע הטקסט, קיים קושי מבחינת עבודה מדויקת ולעיתים השחקנים מתערבים בעבודת הבימוי. אלפרדס בא מהתרבות האנגלית ושם צורת העבודה היא אחרת."

האם להערכתך יש סגנונות בימוי שונים לפי ז'אנרים תיאטרוניים?

"בין אם מדובר על קומדיה או דרמה, העניין הוא הסיפור האנושי, העיסוק הוא בסיטואציה. המחזה האחרון שביימתי בתיאטרון "החאן"  נקרא "רוחות עליזות" קומדיה המספרת את סיפורו של צ'ארלס, סופר מצליח ואלמן אשר נישא בשנית. הוא מעוניין לחקור את תורת הנסתר עבור רומן חדש שהוא כתוב ומזמין את מאדאם ארקאטי, מדיום העורכת סיאנס ומעלה את רוחה של אשתו המנוחה. הרגשתי שאני מותח את הגבולות של עצמי מבחינת בימוי של מחזה הכולל הומור בריטי, מה שדרש ממני למצוא את הטון המדויק יותר שהחומר מבקש."

בהתייחס לבימוי בארץ, האם ניכר שוני בין בימוי בתיאטרון הרפרטוארי לבין בימוי בתיאטרון הפרינג'?

"שאלה מצוינת. ביימתי גם בפרינג' וגם בתיאטרון רפרטוארי וחווית הבימוי היא שונה לחלוטין. בפרינג' אתה עובד עם שחקנים רעבים שרוצים לעבוד, רוצים ליצור ולשנות את העולם באמצעות היצירה. מצד שני, התנאים קשים.  בתיאטרון הרפרטוארי עבודת הבימוי היא אחרת. השחקנים חתומים על חוזה לפיו הם יכולים לעבוד במשך שעות מסוימות ביום ולא מעבר לכך.

כל התנאים שונים והם עטופים בתנאים נעימים שלא מתקיימים בפרינג'. אמנם תיאטרון "החאן" נחשב לתיאטרון רפרטוארי, אבל בחוויה שלי אני עובד עם שחקנים שלא מפסיקים לחפש, ליצור ולחקור לעומק, הם עוסקים במשחק עצמו."

לאן להערכתך מתפתח מקצוע הבימוי בארץ?

"בשנים האחרונות, אנו חשופים לכל המתרחש בחו"ל וזה נהדר מבחינתי. אפשר לקבל השפעה מתיאטראות בחו"ל. עם זאת, אנו מודה שיש משהו די מאתגר בקבלת השראה ממקומות אחרים, קיים סיכון שהעבודה התיאטרלית תראה זהה בתיאטראות שונים. אם למשל ניקח לדוגמא תפאורה של קירות זכוכית.

לא פעם ולא פעמיים מדובר באופנה והיצירתיות האותנטית עשויה ללכת לאיבוד במקום לקבל השראה. בעבודה שלי בחאן, אני יכול לחלום בתור במאי על תפאורה מעולם האופרה, אבל בפועל זה לא יהיה תואם את הבמה של תיאטרון החאן אלא מתאימה יותר לאולם הגדול של תיאטרון "הקאמרי". צריך לזכור גם שמה שעובד באנגלית לא בטוח יעבוד בשפה העברית."

האם הבימוי בישראל עבר שינוי בשנים האחרונות?

אני יכול להביט על השנים האחרונות ולומר שפחות ופחות בוחרים להציג קלאסיקות. עד לפני כמה שנים ביימתי בתיאטרון "הקאמרי" כל שנה קלאסיקה אחרת של שייקספיר. אני לא יודע אם זה מתוך חשש להתמודד על קלאסיקות שונות או מתוך רצון לעסוק בחומרים ישראליים של כאן ועכשיו."

האם לדעתך הקשר והאינטראקציה הנוצרים בחדר החזרות הישראלי, שונים מאלו הנוצרים בחדרי החזרות בחו"ל?

"בשל העובדה כי באירופה התיאטרון נייח ובישראל התיאטרון נייד, הדבר משפיע על מערכת היחסים הנוצרת בחדר החזרות. יש משהו מקסים בעיני בעובדה שהתיאטרון נודד ומגיע יום אחד לתל אביב ויום אחד לירושלים, אבל אז יש מצב בו צריך לערוך תיאום ציפיות מבחינת הנראות של המחזה על הבמות השונות. יכולת התנועה עלולה להגביל את הבמאי.

חדר החזרות בתיאטרון בישראל נראה קצת כמו ישראל עצמה, קצת מבולגן, צריך להיאבק על הקשב של האנשים שנמצאים בחדר, לכל אחד יש מה לומר לטוב ולרע. אני מודה שאני מאד מחבב את הבלגן הזה לפעמים כי זה יוצר דיאלוג שונה ומעניין עם השחקנים. לעומת זאת, באירופה למשל, השחקנים מגיעים ממושמעים יותר לחדר החזרות אחרי שהם למדו בעל פה את הטקסט, זה מורכב וקשה."

מהי לדעתך השפעת הבמאי על ההצגה וכיצד הקשר בין מחזאי לבמאי ובין הבמאי לבין השחקנים יכול להשפיע על ההצגה?

"היכולת של השחקנים להתערב בטקסט ולבקש לערוך בו שינויים עשויה להיות טובה ולהוביל לתהליך מוצלח. כאשר הטקסט פוגש את השחקנים הבמאי יכול להבין מהי השכבה הנוספת אשר חסרה במחזה כדי שהוא יהיה מדויק יותר לסיפור שהבמאי רוצה לספר. זה מבורך בעיני, זה משהו דינאמי וחי."

איך היית מגדיר את סגנון הבימוי שלך?

פעם עיתונאי שאל את בגין 'באיזה סגנון אתה מתכוון להיות ראש ממשלה?', ענה לו בגין 'בסגנון יהודי טוב'. אז בהמשך לשאלה, אני במאי יהודי טוב.

האם מאפייני הבימוי שלך עברו שינויים בשנים האחרונות?

"אני עושה דברים בדרך שלי. ביימתי בשנים האחרונות המון קלאסיקות בין היתר "אילוף הסוררת" מאת ויליאם שייקספיר בתיאטרון "בית לסין" וגם את המחזה של מולייר "גם הוא בין האצילים" בתיאטרון "הקאמרי" וכעת אני מצוי על פרשת דרכים. אני מחפש מה שמעניין אותי באמת."

לדעתו של בן משה, החיפוש של הבמאי והשחקנים בחדר החזרות הופך את היצירה למעניינת ומרתקת ביותר, לעשירה ומעשירה. היכולת לשנות ולהשתנות, ולהיות עם האצבע על הדופק בכל הקשור לבימוי, רק מגבירה את יצר הסקרנות ודוחפת את הבימוי בכלל, ואת בן משה בפרט לקראת האתגר הבא. אז כנראה שיש חיה כזאת, בימוי ישראלי, אבל החקירה נמשכת. To be continued

---