על בימוי ישראלי והקווים לדמותו

סדרת כתבות

---

ראיון עם היוצר והבמאי אריאל נ. וולף

ראיון ראשון בסדרה

מאת: אביבה רוזן

לרגל יום העצמאות וחגיגות שנתה ה-73 של מדינת ישראל, החלטנו במרתה לחקור לעומק את הבימוי הישראלי ואת הקווים לדמותו, ולנסות לענות אחת ולתמיד – האם יש חיה כזו המכונה "בימוי ישראלי"? לשם כך, בחנו מספר תחומים תיאטרליים, מתיאטרון רפרטוארי, דרך עבודה קבוצתית וכלה בתיאטרון הפרינג'. התשובה היא, ובכן, מורכבת. תחנה ראשונה – היוצר והבמאי אריאל נ. וולף, מנהל קבוצת הצעירים בתיאטרון באר שבע.

וולף, שהחל את דרכו בעולם התנועה והמשחק, ולמד בסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל אביב, המשיך לסלול את אמנותו בתחום הבימוי והכוריאוגרפיה. לאחרונה, ביים את ההצגה "מפלצת הזיכרון" שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר במסגרת פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד, וכיום מביים את ההצגה "המשפט" בבית הספר למשחק גודמן, שעומדת לעלות ב26/4-6/5-21, במקביל לפעילותו בגיבוש קבוצת הצעירים החדשה של תיאטרון באר שבע.

האם יש דבר כזה, בימוי ישראלי?

"זוהי שאלה מורכבת, שקשורה בשאלה אחרת. האם יש תיאטרון ישראלי ייחודי? כשאני מסתכל על העולם, ושואל את עצמי לאן אנחנו מתקדמים, העולם בלי ספק הולך לכיוון של מולטידיסיפלינריות. גם בתיאטרון הישראלי לעיתים ניתן לראות מגמה כזאת, אם כי יש מגבלות שונות, בהן מגבלות כלכליות, שעדיין מקשות על התהליך, ומשאירות את התיאטרון במסגרת שמרנית יותר לעומת, נניח, עולם המחול.  עם זאת, אני בהחלט חושב שהתיאטרון הישראלי מנסה  לגבש ראייה רחבה יותר בשנים האחרונות. יוצרים ובמאים שעובדים פה מחפשים אזורי יצירה שאינם רק מתעסקים בהעלאה על הבמה של המילה הכתובה. אני מגיע מרקע של תיאטרון ותנועה, ומוכוון לסוגים שונים של חללים ודימויים ולא רק למילים ולטקסט, ואני רואה רבים שפורצים את המסגרת של הנראטיבים הקאמריים.

כמובן שזה קשור גם במחזאות הישראלית והתיאטרון הישראלי לאורך השנים, ולהגדרה של אמנות ישראלית באופן רחב יותר. הדברים משתנים ומתגבשים כל הזמן. אפשר לראות השפעות של אירועים ושל תקופות. למשל, הדור שלי, שראה את "אשכבה"  של חנוך לוין ואת העלייה הגדולה מברית המועצות שהולידה את תיאטרון "גשר". אלו אירועים ששינו את 'קו העלילה' של התפתחות התיאטרון הישראלי. יחד עם זאת, עדיין אין מספיק פרספקטיבה כדי לבחון את ההשפעות הללו לעומק.  יש לזכור שאנחנו בתקופה שמרנית יותר משנות השבעים והשמונים לדוגמה, ודברים שעלו אז, לא בטוח שיכולים היו לעלות היום על במה."

אילו שינויים היו כאן במהלך השנים?

"אני לא חוקר תיאטרון. יש לי רק המחקר הפרטי שלי. השינויים בבימוי קשורים גם בשינויים באופי המחזאות הישראלית. בשנים הראשונות היה כור של מיתוסים על תקומה. עם השנים, מחזאים כמו חנוך לוין וניסים אלוני הכניסו ממדים נוספים, כמו ממד סאטירי, והגיעו גם השפעות אירופאיות. יש גם תופעה של 'תיאטרון של במאי', הסיפור הוא של הבמאי. הבמאי הוא שמפרק ומרכיב את הסיפור, ומתייחס פחות לנרטיב ולטקסט. זה קורה בפרינג' אבל גם לעיתים ברפרטוארי. גם הרשתות החברתיות משפיעות על כך, והחשיבה האם תיאטרון הוא חוויה שכלתנית או רגשית והתמהיל ביניהם.

אלה הם תהליכים ארוכים, ועדיין ניתן לראות יותר השפעה של נרטיבים בתאטרון הרפרטוארי. זה קשור לסוגי הקהלים השונים של שני סוגי התיאטראות וגם למודלים הכלכליים לפיהם עובדים התיאטראות השונים. ההבדל בין הפרינג' לרפרטוארי קשור ליכולות השונות וגם לחופש ולקיחת סיכונים. הרצון הוא שיהיו אמצעים וגם חופש. שאלה נוספת היא עד כמה הקהל בנוי לשינויים.

אני מאמין שזה קשור במודלים כלכליים וחינוכיים. אם היה בארץ מודל כלכלי שבו תמיכת המדינה מאפשרת לעשות יצירה משוחררת  ולא רק את המודל המוכר שאני לא בהכרח רואה לו עתיד מבחינת התפתחות היינו מגיעים לשם מהר יותר. אני מקווה ששנת ההפסקה הזאת שנגזרה עלינו הביאה אנשים לחשוב."

איך נראה ונחווה הקשר בין הבמאי למחזאי בישראל?

"המחזאי מביא את עולם המילים. זהו הגירוי לדימוי ולחוויה. זוהי סטרוקטורה. ואז נוצר מתח מאוד מעניין. זה כמו שני אנשים שקוראים אותו ספר וכל אחד מהם רואה דברים שונים. מצד אחד הקשר הוא הדוק, ומצד שני הוא מייצר מתח, כי היצירה היא דבר שלישי, אחר משניהם. הדרמטורגיה נותנת את הכלי והבמאי מוציא לפועל, עם השחקנים והאנשים האחרים שמעורבים בהעלאת ההצגה.

מערכת היחסים בין המחזאים לבמאים היא בסופו של דבר גם עניין פרסונלי. יש מחזאים שיושבים בכל חזרה ויש כאלה שירצו לבוא רק לחזרה לגנרלית וחושבים שההצגה שנולדה היא דבר אחר, יצירה חדשה, שיש כאן עבודה של בריאה."

ומה בנוגע לקשר בין הבמאי לשחקנים בישראל?

"אני חסיד של עבודת אנסמבל. שיחקתי ב"חאן" תשע שנים. וכעת לקראת תחילת עבודה עם הקבוצה הצעירה החדשה של תיאטרון באר שבע. מבחינתי השחקן גם הוא יוצר. צריך קשר של להקה, כשלכל אחד מהשותפים בפאזל של היצירה יש תפקיד משמעותי. תהליך היצירה הוא משותף. הבמאי צריך לתת לשחקנים כלים ולהראות להם את המנעד אליו הוא רוצה להגיע. בתוך זה מתרחש תהליך. נוצרת מעבדה של יוצרים, שנמצאים בחיפוש. תהליך החזרות צריך להיות מקום פורה ובטוח כדי שנגיע למטרה המשותפת, היצירה השלמה של ההצגה."

לסיכום, לדעתו של וולף נראה שהבימוי הישראלי נמצא בתהליך של התגבשות, תנועה מתמדת בכיוון אליו הולך הבימוי בעולם התיאטרון הקרוב אלינו. מולטידיסיפלינריות, שבירת מוסכמות וחללים, עם נגיעות של שמרנות של הנרטיבים המוכרים לנו וקרובים לליבנו. מיתוסים ישראלים מתרחבים. הפרינג', אך גם התיאטרון הרפרטוארי, הולכים ומשתכללים מכבלי העבר ושואפים קדימה. אז כנראה שיש חיה כזאת, בימוי ישראלי, אבל החקירה נמשכת. To be continued

---