ראיון עם השחקנית והיוצרת לימור גולדשטיין
מאת: דנה שוכמכר
השחקנית לימור גולדשטיין מופיעה למעלה מ20 שנה על בימות התיאטרון ותמיד בשלאגרים מרכזיים. תקופת הקורונה הכריחה אותה להמציא את עצמה מחדש והתוצאה – מופע אינטימי הכולל את מיטב שנות הקריירה שלה . שוחחתי עמה בכדי לשמוע עוד על ההחלטה לכתוב מופע יחיד, על החזרות להצגה בבית ליסין שנקטעו בשל הקורונה והקושי בלהיות שחקנית ללא קהל.
איך נוצרה ההחלטה לכתוב מופע אודות הקריירה שלך?
"השנה בה התיאטראות סגורים הייתה אחת השנים המורכבות והקשות בחיי. למזלי, אני עובדת ברצף מאז סיום הלימודים שלי באוניברסיטת תל אביב, אני נמלה עמלנית, זה מה שאני יודעת לעשות, אני זקוקה ליצירה כמו אוויר לנשימה והנפילה הזאת הייתה קשה ולימדה אותי הרבה שיעורים.
הבנתי שעכשיו זה הזמן שאני חייבת ליצור חומרים משל עצמי, שזה משהו שאף פעם לא עשיתי קודם. ההחלטה הגיעה לאחר חודשים לא פשוטים בהם מצאתי את עצמי נעה באי נוחות בין התקפת חרדה לדיכאון, תלוי בשעה של היום. הבנתי בשלב מסוים שאני חייבת להפסיק להיאבק בחזרה לתיאטרון ושאני צריכה להגיע למקום של יצירה עצמית."
איך ההרגשה לעמוד על הבמה לבד, לא להסתתר מאחורי הפקה?
"פתאום נפתח לי מקום של שלווה ובו החלטתי שאני עומדת להגשים משהו שהוא שלי, אינטימי. אני מהרהרת במופע יחיד כבר שנים רבות, אבל תמיד תפקיד רדף אחרי תפקיד ולא הגעתי לזה בעצם. הבנתי שאם לא עכשיו, אז בחיים לא. ניסיתי לבנות שלד הכולל 30 שנות קריירה במהלכה התברכתי בתפקידים נפלאים ביותר של נשים בתיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. היה לי רעיון לקחת את המונולוגים כחוט שדרה של ערב ולהגיד דברים על החיים שלי ומה שמתרחש מאחורי הקלעים.
במשך שעה שעה ורבע של מופע, הכולל ליווי מוסיקלי של ארנון פרידמן, אני לוקחת את הקהל למסע בעקבות התפקידים שלי. אני מובילה את הקהל למונולוגים שביצעתי בתחילת דרכי, כמו למשל ההצגה "על עכברים ואנשים" בתיאטרון הבימה, ועד התפקיד של פילומנה בתיאטרון הבימה. בתפקיד של פילומנה, למשל, מצאתי את עצמי יוצאת למסע רגשי עם הדמות."
איך מתמודדים עם החופש האמנותי בו את אחראית על בחירת החומרים?
"בעצם, לאורך כל הקריירה שלי לא היה לי חשק להיות לבד על במה ופתאום נוצר בי צורך. אז פניתי לחברי משכבר הימים, אלון אופיר, שגם מלווה אותי על הפסנתר בהופעה. הכרתי את אלון בהצגה "המורדים" בה שיחקנו יחד בתיאטרון הקאמרי ומאז אנחנו הולכים שנים ארוכות ביחד. בעצם הוא היה הבמאי שלי פעמים רבות ושמחתי לחזור ולשתף איתו פעולה. בגלל שהוא גם שחקן הוא מכיר את העולם הזה, את הניואנסים והשפה והוא לא מגיע רק ממקום של במאי. השיתוף פעולה בינינו היה פורה והדדי.
ביקשתי ממנו חוות דעת לגבי החומרים במופע מהמקום של לא להסתתר מאחורי הפקה שלמה אלא להביא את עצמי לידי ביטוי, תרפיה לשחקנית מחורפנת בעקבות המצב החדש. הוא נתן לי המון אמונה בחומר ואמר שהוא ישמח לביים ולהוציא לפועל את המופע הזה. עבדתי לפי אינטואיציה לפיה המסלול יראה לי את הדרך. זאת אומרת, אם בחרתי להתחיל במונולוג מסוים, אז נראה לי מאד נכון להמשיך במונולוג שמשקף את השלב הבא של הקריירה הבימתית שלי."
נוצר פה מעבר מהופעות על במות גדולות להופעה אינטימית.
"בתיאטרון לא רואים את הקהל ובעצם אין אינטראקציה של ממש ובמקרה הזה, זה ממש הפוך ודורש ממני אינטראקציה אינטימית יותר. זה מציב עבורי אתגר גדול מאד מהמקום של יצירת אינטימיות עם הקהל, אני למעשה חשופה לכל מבט ורחש וזה מקסים ומרגש אותי. "
בזמן הקורונה עבדת על ההצגה החדשה "סינית אני מדברת אליך". איך התקיימו החזרות לאור המצב?
"בדיוק התחלתי חזרות בתיאטרון בית ליסין על ההצגה "סינית אני מדברת אליך" מאת סביון ליברכט בבימוי ציפי פינס. בהצגה אני מגלמת את דמותה של הדודה קרולה. ציפי פינס החליטה להחזיר את צוות השחקנים לחזרות בזמן הקורונה למרות שהתיאטראות סגורים וזאת היתה חוויה משונה ומעניינת כי בשלב מסוים כל אחד מהקאסט מצא את עצמו בבידוד בבית.
למעשה, סיימנו את החזרות ואנחנו מחכים להציג את ההצגה על הבמה. התחושה היא כמו הריון ללא אפשרות ללדת ילד בלידה רגילה. חוסר היכולת לא לראות קהל כל כך קשה, כואב ומטלטל רגשית ונפשית. אני מגלמת בהצגה את קרולה ועבורי לגלם ניצולת שואה זה משמעותי – רוב המשפחה של אבא שלי נרצחה בשואה, היה לי מרתק לצלול לעומקים של דמות הסובלת ממאניה דיפרסיה, אם לרגע היא תפסיק לחגוג את החיים, היא תנשור לתוך התהום."
גילמת שורה ארוכה של תפקידים במהלך הקריירה, יש עוד תפקיד שאת חולמת לגלם?
"תפקיד החלומות שלי הוא תמיד התפקיד הבא. במהלך הקריירה שלי התמזל מזלי לגלם קשת ארוכה של תפקידים מגוונים ואני שואפת להמשיך ולגלם תפקידים שיאתגרו אותי בתור שחקנית. אני יכולה לומר לך בכנות שיש בי רעב לא נפסק כל השנים לגלם נשים אחרות בקולנוע, בטלוויזיה או בתיאטרון, תשוקה שסביבה אני מתפקדת מתוך התמסרות עמוקה וטוטאלית."
נראה כי לימור גולדשטיין לא עוצרת לרגע ומאפשרת לקהל הזדמנות נדירה ומעניינת להכיר את הסיפורים מאחורי התפקידים הגדולים, הצצה נדירה שייתכן כי לא הייתה מתקיימת לולא הקורונה, אשר אילצה אותה לחשב מסלול מחדש ולהמשיך ליצור על אף ולמרות המגבלות. התוצאה, אין ספק, היא יצירה מסקרנת ואמיצה.
מרתה יודעת 