התיאטרון הישראלי במלוא צמיחתו

כתבת דעה כתגובה לכתבה "התיאטרון הישראלי במלוא עליבותו"

מאת: נעם מרום

ב14/01/21 פורסמה כתבה בעיתון "הארץ" מאת הכתב יואב רינון בו הוא מנתח את הסדרה "חזרות" שהוקרנה לאחרונה בערוץ כאן 11. כבר בתחילת הכתבה מתאר רינון ואף מדגים באמצעות ציטוטים כיצד הסדרה המופתית מוכיחה שהתיאטרון הישראלי הוא כשל, שפל, לא אמיתי, חסר חשיבות לעומת התיאטרון האירופאי והקלאסי, ועוד אמירות קשות נוספות. זאת ועוד, הוא נעזר בדיאלוג מהסדרה עצמה בין דמותה של איריס שטיבל המחזאית (נועה קולר) לבין שרת התרבות (גילה אלמגור) – "זה לא שאני לא אוהבת הצגות, תיאטרון זה בסדר אבל… אני מעדיפה קולנוע. קולנוע זה… את יודעת, הרבה יותר אמין, זה מצלם את החיים." הייתה זו עוד דוגמא ל"עליבותו" של התיאטרון, אבל ההיפך הוא הנכון. לתת לדמות שמגלמת גילה אלמגור הידועה כאחד מהסמלים הגדולים של התיאטרון הישראלי לומר את השורה הזו, זו כמובן אירוניה. אירוניה שמטרתה להדגיש שהמדינה המיוצגת על ידי דמות השרה לא תומכת מספיק בתיאטרון.

אל תבינו אותי לא נכון, התיאטרון הישראלי לא מושלם, הוא סובל מבעיות רבות שבראשן דלות תקצוב ודלות משאבים. הייתי שמחה לספר סיפור ישראלי ורוד יותר אבל המציאות כואבת מדי. וזה לא רק בתיאטרון, בענפי תרבות רבים מחסור התקציב היא בעיה ידועה, ואיננה הבעיה היחיד – האמנות, על סוגיה ותחומיה, אינה מרבה לצאת מגבולות המרכז, תושבי הפריפריה לא זוכים למוזיאונים ואירועי תרבות מזדמנים, יש פערים גדולים שמשפיעים על ההחלטות האמנותיות והמנהלתיות, וכל זה רק על קצה המזלג.

ועם זאת, הופתעתי והצטערתי לקרוא באיזו קלות נרמס עולם שלם. "התיאטרון ישראלי" מתייחס לכמות גדולה של אנשים ששותפים לעשייה הזו – המעצבים, המפיקים, הבמאים, המחזאים, השחקנים והמנהלים, כולם עומלים על מנת ליצור לציבור הצופים תוצר איכותי. מה גם שאין תיאטרון אחד ויחיד, יש סוגים רבים ומגוונים – מרפרטוארי באולמות הגדולים ועד אמני רחוב, מיוצרי פרינג' ועד אמני פרפורמנס, המנעד רחב מאוד. אמנים רבים, אזרחי המדינה, מקדישים את חייהם לאמנות הבמה, והבחירה לקטול ולרמוס את העשייה של כולם היא קיצונית בעיניי ולא אוחזת בקרקע המציאות. שלא תטעו, אני מסכימה שלא ניתן לומר שהתיאטרון הישראלי עומד היום בקדמת הבמה, לצערי הרב, אבל זה קשור לנושאים אחרים שלא קשורים לאיכות היצירה הבימתית. 

צילום מסך מהסדרה "חזרות", ערוץ כאן 11

יש בישראל תיאטרון איכותי, יש מחזאים ישראלים מצוינים, כמו גם במאים ושחקנים נהדרים. יש בישראל תיאטרון שיש לצפות בו. העובדה שהטלוויזיה והקולנוע מועדפים יותר בקרב מרבית האוכלוסייה קשורה בעיקר לקדמה טכנולוגית ולאו דווקא לטיב היצירה. אנחנו מעדיפים שרוב חיינו יתקיימו דרך המסך, כי זה מהיר יותר, קצר יותר, נגיש יותר. התיאטרון נדחק לשוליים יחד עם עוד מגוון רחב של תחומים אחרים שבמרוץ החיים והשגרה הותרנו בצד, בנוסף, אי אפשר להתעלם מנושא חלוקת התקציבים במשרדי הממשלה, וכפי שהתיאטרון לא מתוקצב דיו כך גם המחול, האמנות הפלסטית, המוסיקה, והיד עוד נטויה. יתרה מכך, העם והחברה שלנו פחות מתלכדים סביב אירועי תרבות מכפי שהיה פעם. אנחנו מתלכדים סביב אירועים מסוג אחר, לטוב ורע. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו, לחברה שאנחנו. הסיבות הללו לאו דווקא קשורות להתפתחות התיאטרון.

אז נכון, באירופה ובארה"ב האולמות מתמלאים באוכלוסייה הרבה יותר מגוונת, ההצגות ומחזות הזמר יותר פופולריים ומהווים חלק אינטגרלי מחיי היום-יום בעוד שבישראל זה לא המצב, אבל בין זה לבין להגדיר את התיאטרון כעלוב, הפער הוא כבין מזרח למערב. מעבר לכך, אני רוצה להזכיר שאנחנו מדינה צעירה, בהתפתחות, בתאוצה. בעוד שהתיאטרון הבריטי הוא בן יותר מ-670 שנים והתיאטרון האמריקאי הוא בן יותר מ-230 שנים, התיאטרון הישראלי החל את דרכו לפני 120 שנים, פחות או יותר, ובאופן רשמי, עוד פחות מזה. הסיפור של התיאטרון הזה רחוק מלהגיע לסיומו, והוא ממש עכשיו בשלבי התפתחות מרגשים ומלבלבים במיוחד.

לכן, לא רק ש"חזרות" לא הציגה את התיאטרון הישראלי במלוא עליבותו, היא מינפה אותו, קידמה אותו ונתנה לו דחיפה משמעותית, בייחוד בתקופה הנוכחית שבה נראה כאילו עולם התרבות והתיאטרון בפרט הודרו כמעט לחלוטין מסדר העדיפויות החברתי והכלכלי. רק בשבוע האחרון פורסם שבתיאטרון "גשר" עומדים להעלות את המחזה "השחף" של צ'כוב רק בעקבות הרפליקה המפורסמת של מיה, שצעקה על מנהלת התיאטרון בתשוקה עזה – "אני נינה".

צילום מסך מהסדרה "חזרות", ערוץ כאן 11

אני סמוכה ובטוחה כי הסדרה "חזרות" עשתה חסד גדול לעולם התיאטרון ופתחה את שעריו לקהל יעד רחב בהרבה משהיה עד כה, דווקא דרך מסך הטלוויזיה. השיח על תיאטרון הובא לקדמת הבמה על כל אמיתותיו – היפות יותר והיפות פחות. הסדרה חשפה את מאחורי הקלעים של התיאטרון הישראלי, לא במלוא עליבותו, אלא עירום, ללא מגננות וללא התנצלויות, כפי שהוא. יש בו צדדים משעשעים, ויש בו צדדים קשים, וכאלו שמציגים את הבטן הרכה של החברה הישראלית, על הפערים שבה.

לכשייפתח התיאטרון את שעריו, תחכה לצופים חווית צפייה שאין לה אח ורע, וזו הסיבה שהתיאטרון הישראלי תמיד היה ותמיד יהיה. בעוד כמה חודשים, בתקווה, תחזור מציאות נורמאלית יותר, ואז תוכלו להגיע לתיאטרון – תקנו כרטיס, תמתינו בתור, תידחקו לכיסא שלכם תוך בקשת סליחה מאנשים אחרים, תתמקמו ותכבו את הטלפון, ותחכו שהאור יעלה על הבמה, ועל הבמה הזו יתרחש קסם, בו תצללו לתוך עולם אחר שיצרו עבורכם. והקסם הזה לא דומה לשום דבר אחר שניתן לתאר במילים. אין לו תחליף, והוא הכל, חוץ מעלוב.

3 מחשבות על “התיאטרון הישראלי במלוא צמיחתו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s