תפתחו את הבמה

על מחאת קיפוד הזהב

מאת: נעם מרום

מדי שנה, בטקס פרסי עמותת קיפוד הזהב, שנועדה לקדם אמני תיאטרון עצמאיים בישראל  באמצעות פלטפורמות שונות, מתאספים יוצרים מתחום הפרינג' בכדי לחלוק כבוד להצגות ולאמנים הזוכים. השנה, האירוע התקיים במתכונת מעט שונה. בעקבות ההנחיות שלא מאפשרות לקיים אירועים מהסוג הזה הפך הטקס הוותיק לאירוע מחאתי, גם בגלל שלמחאות עוד מותר להתקיים וגם בשל המצב בתיאטרון והעובדה שהאולמות עדיין סגורים.

החל מהשעה שבע בערב ואל תוך הלילה, יוצרים ואמנים רבים מהתיאטרון ומתחומים אחרים קראו באופן אמנותי ומילולי – תפתחו! תפתחו את הבמה! וכמו בתיאטרון, המחאה התבטאה על הבמה, עליה הוצבו מנעולי ענק עם שמות היצירות הזוכות ועל המנעול המרכזי והגדול ביותר היה סלוגן המחאה, ומחוצה לה – בין קהל האנשים והאמנים היה ניתן לראות מיצגים מרהיבים שזעקו את המצוקה העכשווית. כמו למשל השחקנית תמר בנבנישתי המשחקת בהצגה "שותקת", שהביאה מהצגתה אל רחבת היכל התרבות ארגז חול, וקברה עצמה בתוכו כדי להמחיש את קבורת ומצוקת היוצרים תחת מגבלות והנחיות הממשלה.

השחקנים דויד דוש בראשי ויוסי נחמני שגילמו זוג שוטרים, שעל כתפיהם תגי "שיטור אירוני", הסתובבו בין ההמון והזכירו לכולם לעטות מסכות, ותחמו את הצופים לקפסולות באמצעות סרט משטרתי, ביניהם גם אני והקורקינט שלי מצאנו את עצמנו כחלק מהמיצג. כמו כן, בין המוחים היה ניתן למצוא גם מיצג של מלאך המוות, קבוצת רקדנים על נעלי עקב, להטוטי אש, ליצנים עצובים וליצנים שמחים.

האירוע התקיים בהנחיית רוני גולדפיין ואביב טומי כרמי, ובהשתתפות אנשי ציבור שונים אך מעטים, כגון ציפי ברנד, סגנית ראש עיריית ת"א-יפו שהגיעה כדי להביע תמיכה והזדהות עם מצב האמנות והתרבות במדינתנו. כמו כן, בין האמנים שהשתתפו באירוע בלטה השחקנית והיזמת עדי ארד, שהקימה את ארגון "צו 8", שסייע להפיק וליצור את טקס קיפוד הזהב הנוכחי. ארגון זה, פועל ללא תמיכה וללא מטרות רווח במטרה להציל את עולם התרבות מהקשיים אליהם הוא נקלע, על ידי פעולות ויוזמות שונות, כגון חלוקת מאות חבילות מזון בכל שבוע לאנשים מתחום אמנות הבמה ממגוון רחב של תפקידים, שנאלצו להישאר בביתם ללא הכנסה.

בתוכנית האמנותית, האירוע הציג את היצירות והיוצרים הזוכים מבין היצירות שהוגשו לתחרות, 70 הצגות פרינג' מכל רחבי הארץ. אולם, מאחר שמחודש מרץ האולמות סגורים, לא הספיקו השופטים לצפות בכל ההצגות, וההצגות שלא נצפו יועברו להשתתפות כמועמדות לפרס "קיפוד הזהב" 2021. מבין היצירות שכן נצפו והוערכו על ידי השופטים, היצירות שזכו בפסלון הנחשק, שהשנה עוצב כמנעול ברוח המחאה, כמו גם במענק כספי, הן: "הזמן הצהוב" של אילן רונן, "עטלפים בלי כנפיים" של דניאל זהבי,  "צניחה חופשית" של מיכאל טפליצקי, "כושילירבאק" של נורית דרימר, "מחכים לגודו" של אילן רונן ו"אואזיס" של חן דוד. כמו כן, בשל המצב העגום, הוחלט השנה להעניק את הפרס עבור היצירה המצטיינת ולא עבור צוות היוצרים.

ובנימה אישית – תוך כדי טקס ולאחריו, בעודי משוטטת ברחבת היכל התרבות ומביטה סביבי חשבתי לעצמי שאירוע המוחה כנגד סגירת אולמות התיאטרון והתדרדרות מצב התרבות והאמנות במדינתנו הוא לא אירוע של אנשי ופעילי תיאטרון ותרבות בלבד. זה לא אירוע פוליטי, אלא אירוע מדיני במלוא מובן המילה. העובדה שאלו שמילאו את רחבת היכל התרבות באותו ערב היו בעיקר יוצרים מתחום התיאטרון, שהמחאה נוגעת אליהם באופן ישיר, ציערה אותי מאוד.

אני לא רוצה לחיות במדינה בה תרבות בכלל ותיאטרון בפרט הם מותרות, הווי ובידור או פנאי. אני רוצה לחיות במדינה בה יש הבנה רווחת שהתרבות, על מגוון תחומיה, היא מרכיב אינטגרלי משמעותי בחוסן הלאומי שלנו כחברה, כחברה יהודית ודמוקרטית. אני רוצה לחיות במדינה בה האמנות והתרבות הן אבני דרך בחיי אזרחיה ותושביה, בה הבמה פתוחה באופן תדיר ולא צריך אישור לפתוח אותה. גם במצב הנוכחי, ועל אף מגבלות ההתקהלות, שהן חשובות בפני עצמן, ניתן וצריך למצוא דרך אחרת להשאיר את הבמה פתוחה. הצורך לשנות את האופן בו אמנות התיאטרון נתפסת במדינה, בציבור ובקרב נציגיו, הוא המחאה האמיתית, מחאה שצריכה להמשיך ולהתקיים גם אחרי הקורונה ואחרי שהתיאטראות ייפתחו מחדש.