בין שריטה לזיכרון

על ההצגה "הקהל מתבקש לעמוד"

פסטיבל עכו לתיאטרון אחר – 2020

מאת: אירית ראב

בזמן האחרון, ניכרת מגמה של יצירות אינטר-טקסטואליות על מאחורי הקלעים של הבמה. כמו למשל "חזרות", פרי גאונותם של נועה קולר וארז דריגס, שעולה בערוץ "כאן" ומציגה באופן מעולה ומדויק כל כך את מאחורי הקלעים של מערכת היחסים בין במאי למחזאית, על הבמה ובחיים האמיתיים. עכשיו, גם יצירתו החדשה של עידו קולטון, "הקהל מתבקש לעמוד", שעולה במסגרת פסטיבל עכו המקוון, הצטרפה למגמה אבל בוחנת את הנושא מנקודת מבט מעט אחרת – הפקת טקס זיכרון לחללי מערכות ישראל.

מעצם היותם של טקסי הזיכרון חלק כל כך אינטגראלי מהחברה והתרבות הישראלית, היה זה רק צפוי שהם יזכו להתייחסות תיאטרלית. ועם זאת, מעטות הן היצירות שעוסקות בנושא, ונדירות הן היצירות שבוחנות את הזיכרון וטקסו בצורה כל כך ישירה ובועטת, כמו ההצגה הזו.

אין ספק, מדובר ביצירה בועטת במיוחד, שפוגעת ישר במקום הכי רגיש בבטן, אבל גורמת לצופים לנוע בחוסר נוחות על הכיסא, יהא אשר יהא, ובמקביל לרצות להמשיך ולראות עוד ועוד. למה? מארבע סיבות עיקריות. ראשית, הדמויות על הבמה, בצדדיה ומאחוריה, מעוצבות באופן נפלא, מכמיר ומעורר הזדהות. במאי הטקסים המהולל שהגיע לבית הספר העכואי, המגולם על ידי קולטון, הוא הקצנה מטורפת ומעולה של כל במאי טקסים שהוא, בצירוף מגוון שריטות המאפיינות את במאי התיאטרון הממוצע, ועם זאת קולטון מצליח לגלם אותו בצורה מאוד עמוקה ורב-גונית.

שאיפתו הגדולה ביותר היא להציג את עקדת יצחק על במת ברודווי, אבל בינתיים הוא מסתפק בחבורת תיכוניסטים ממגמת תיאטרון ושירה, שמבקשים להוכיח על הבמה את מלוא יכולותיהם. למרות שהוא שרוט ומכעיס, ניתן מאוד בקלות להזדהות עם הייאוש האמנותי של הבמאי, בייחוד אם אתם מגיעים מעולם התיאטרון ו/או הטקסים. ארבעת התיכוניסטים, המגולמים על ידי בר אקרמן, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אריק רינט ויאור יעקב, הפגינו יכולות משחק ושירה מרשימות ומדויקות. כל אחד מהם עוצב בהתאם לקווים המאפיינים את התיכוניסטים של ימינו, עם הסטורי והאייפון, וגם הם הצליחו להרגיז ולהצחיק, ולעורר הזדהות בין קנאה וכעס על סולו שנגנב לבין התשוקה והמחויבות לבטא את הרגש בכל תנועה ותנועה. לצדם, על הבמה ומאחורי הקלעים, היתה גם ניצה המחנכת והרכזת, שעד כה היתה אחראית על טקס הזיכרון, אבל השנה נאלצה לתת לאריק הבמאי את המושכות. עירית בנדק, המגלמת את ניצה, ממחישה היטב את התסכול וכפיות הטובה שכרוכים במשימת ההוראה, לצד האהבה העצומה למקצוע ולתלמידים.

שנית, מעצם היותו טקס שמבוים על ידי אריק יעקובסון הבלתי נלאה, הוא משובץ אינספור העמדות גרנדיוזיות ועיבודים חדשניים לשירי הזיכרון המסורתיים. לכל שיר יש העמדה משלו, דבר המתבטא בעיצוב תנועה מרשים ומזעזע, במובן הטוב של המילה. כך, למשל, "תשמור על העולם ילד" הופך לסצינה המשלבת בין ריקוד למשחק במהלכה הילד המשחק בבובות לובש מדים והולך לצבא, בזמן שברקע המקהלה קורעת דובונים לגזרים. מצד אחד, זו סצינה מחרידה שמקבלת צבעים אחרים בקונסטלציה בה היא מוצגת, ומצד שני, היא מעוצבת כל כך יפה, שאין ברירה אלא להמשיך ולצפות בה.

לצד המשחק והתנועה, יש לציין לטובה גם את המחזה, שנכתב על ידי עדינה חיימיס. מעצם נושאה של יצירה שעוסקת בטקס יום הזיכרון, היא שזורה משפטים קשים אך נפלאים שנכנסים עמוק עמוק לחדרי הלב, לצד העלאת נושאים מורכבים, כמו מהות השלום בימים הציניים של היום, מגמת הפיכת טקסי הזיכרון להפקות מרהיבות אך חסרות נשמה, התמודדות עם בגידה לצד עבודת צוות וחברות, והאמת של אם שכולה אחת שמבקשת להטיח על הבמה את החיים עצמם. האם, המגולמת על ידי אסתי זקהיים המצוינת, מטיחה בקהל ובמשתתפי הטקס את האמת המרה שכולם יודעים אבל לא רוצים או מסוגלים להתמודד איתה. כל הנושאים הקשים הללו, עטופים באלמנטים סאטיריים-קומיים, כמו צרחות הבמאי, מבטי נזיפה של הרכזת ותנועות קטנות גדולות הממחישות היטב מה שקורה בין המשתתפים בטקס.

אלמנט רביעי, חשוב בפני עצמו, הוא הצילום. בשל המצב הנוכחי, הפסטיבל לא יכול להתקיים במתכונתו המקורית. בכדי להתמודד עם ההגבלות, היצירות עברו למדיום המצולם, דבר שדווקא העצים את היצירה. כך, דמותו הבלתי נראית של הצלם הפכה לחלק חשוב ביצירה, מאחר שהוא אפשר לקהל לזכות בהצצה בלעדית למתרחש מאחורי הקלעים של טקס הזיכרון, על התככים והשירים שבו. הפיכת היצירה למעין סרט דוקומנטרי, המשולב בראיונות עם המשתתפים, הבמאי והרכזת, אפשרה להעניק ערך מוסף לתכנים המוצגים, וגרמה לצופים לחוש כמציצים נוכחים-נפקדים ביצירה. בשורה התחתונה, מדובר בהצגה מעולה, למרות שהיא לא פשוטה לעיכול, היא מפעימה ומרגשת, ומציגה את האמת בפנים. או בקיצור, יצירת חובה.

הקהל מתבקש לעמוד

מחזאית: עדינה חיימיס

שותף לכתיבה: עידו קולטון

בימוי ועיצוב תנועה: עידו קולטון

שחקנים: בר אקרמן, עירית בנדק, אלינור וייל, אסף זלמנוביץ', אסתי זקהיים, עידו קולטון, אריק רינט, יאור יעקב

עיצוב במה ותלבושות: רועי עקהב

ניהול מוסיקלי: יאור יעקב

עיצוב תאורה: קרן גרנק

מפיק ועוזר במאי: ניר קומם

בימוי והפקת צילום: רדי רובינשטיין

צילום: רני אבידן

הקלטת סאונד ומיקס: אלון ברקוביץ'

ע. הפקה: שוהם גלאס

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק