הבמה הפרטית שבמוח

על סדרת תסכיתי "בכל זאת" – פסטיבל תמונע 2020

מאת: אירית ראב

המצב הנוכחי גרם לאמנים רבים למצוא דרכים חלופיות בכדי ליצור ולבטא את מה שהנפש זועקת, ולאור המצב הנוכחי, בו יש איים של שפיות ושגרה, ותחומים רבים במשק עדיין מחכים לתורם כדי להיפתח, לנפש יש הרבה מה לומר. חלק מהאמנים התחילו ליצור במרפסות, על הגגות ובחצרות פרטיות. אחרים יצרו קשר ישיר עם הקהל דרך הזום, הפייסבוק וחיות מקוונות אחרות. חלק אפילו עומדים לעשות הצגות יחיד בגינות תל אביב, במסגרת פסטיבל "מונולוגים מהגינה" שעומד להתקיים ביום שני הקרוב, ה23/11/20.  

בתיאטרון תמונע מצאו פיתרון מסקרן להשלכות המצב הנוכחי ויצרו פסטיבל אונליין, שמורכב משתי סדרות –  סדרת "יוצרים.ות מציאות", סרטים דוקומנטריים קצרים שנכנסים לבתיהם וחייהם של יוצרים שונים, ובוחנים את דרכי ההתמודדות עם הקיפאון האמנותי ושבירתו; וסדרת "בכל זאת", סדרה של עשרה תסכיתים קצרים, באצירתם וניהולם האמנותי של ניצן כהן וד"ר ארז מעין שלו, שנכתבו, בוימו ובוצעו על ידי אסופת יוצרות ויוצרים מוכשרים במיוחד.

אני מודה, פודקסאטים, תסכיתים וחבריהם הם לא ממש כוס התה שלי. אני מעדיפה לקרוא או לראות את היצירה, והכי טוב, לחוש את הקסם הזה שאין שני לו, שיכול להיווצר אך ורק באולם התיאטרון, כשיוצר/ת בוראים עולם ומלואו על הבמה, מול עיני הצופים. אבל מרתה ביקשה ולכן אני מבצעת – אז התיישבתי מול המחשב, פתחתי את תוכנת הספוטיפיי הקרובה לביתי, הקלקתי פליי והקשבתי. כל עשרת התסכיתים בפסטיבל בהחלט היו מעניינים ומעוררי מחשבה, רבים מהם היו כתובים לעילא, עם שורות שנונות ונפלאות שנותרות הרבה אחרי שהיצירה הסתיימה להתנגן, כמו "אני חושב שמלחמה זו דרך מאוד רעשנית ומלוכלכת להעביר את החיים, אבל גם מסעדות אסייתיות" או "אנשים יוצאים להילחם אחד בשני, כדי לא לשים לב שהם יושבים בבית ומתים בשקט", מהתסכית "תופסים עמדה" שנכתב על ידי אלי חביב. עם זאת, מבין עשרת התסכיתים, היו ארבעה שריתקו במיוחד, ולא רק שהצליחו לברוא עולם ומלואו על הבמה שבראשי, אלא גם נכנסו לחדרי לבי, שזו משימה שרק יצירות מעטות מצליחות לבצע.

מתוך הערב השני של פסטיבל תמונע בהנחיית אורי לנקינסקי | צילום מסך

"יש לי מישהו בבית", שנוצר על ידי דניאל כהן לוי ובוצע על ידי יעל טל ואלון אופנהיים, הוא יצירת מתח שמגוללת מעשה שגרתי לכאורה של בחור המסבלט דירה ומתקשר לחברתו בפחד וחשש, מאחר שהוא שומע מישהו מסתובב אצלו בבית, אוכל מהתבשילים במטבח ורואה "הסופרנוס" בטלוויזיה. שני הידידים הטובים מנסים להבין מה הבחור הזר עושה בבית ולמה? זה לא מפליא שכהן לוי, שלא פעם קיבלה השראתה מעולם הפודקאסטים והמיקרופונים וביטאה זאת ביצירותיה, תיצור תסכית מתח מצוין שכזה. היא לוקחת שני אלמנטים שגרתיים ביותר, סיבלוט דירה בתל אביב ושיחה בין חברים, והופכת אותם לסרט מתח שבהחלט יכול לפרוץ את גבולות הבדיון ולהתרחש במציאות. עצם זה שהמאזינים מהווים כמעין נוכחים נפקדים ביצירה, ושומעים את שיחת החברים, עלול לגרום להם לחוש שיש מצב שגם אצלם יש מישהו בבית, שאולי גם הם נמצאים במקום הלא נכון? זה גורם לחששות הבלתי רציונאליים האלה שעולים אחרים צפייה בסרט אימה נוראי, כאילו הבחור במסיכה ועומד במסדרון החשוך, ועלול לקפוץ עליך בדרך לאמבטיה. עצם מהילת היצירה בחששות אלו, גם אם באופן בלתי מודע, מוכיח שכהן לוי בהחלט עמדה במשימתה.

"פעם את בוכה", מאת ובבימוי ליבי רן, ובביצוע מיכל פלח ושרון גומבוש, מתאר נסיעה שגרתית של שתי אחיות המבקשות להגיע ליעד גורלי, תוך שהאחת מנסה למצוא את הטלפון האבוד שלה ואת עצמה, והשנייה מנסה ליהנות מהמוסיקה הישראלית השקטה ברדיו. היצירה אינה ארוכה, אבל תוך מהרה המאזין יכול להכיר את מערכת היחסים המסועפת בין שתי האחיות, את יחסי האהבה-עצבים-נאמנות-גוננות שיש שם ואת החזית שהן מנסות לשמר מול האמא, מה שקורה בכל משפחה, כמעט. שלוש היוצרות, רן על הכתיבה והבימוי, ופלח וגומבוש על המשחק, מצליחות להעביר בצורה טובה מאוד את הכמיהות, והחששות והכעסים של שתי האחיות. גם ביצירה זו, המאזין יכול להרגיש שהוא כמעין נוכח נפקד – נמצא במושב האחורי במכונית ויכול לצפות בשתי האחיות רבות ומשלימות ואוהבות וכועסות, וחוזר חלילה. כיאה לנסיעה במכונית, היצירה מלווה בפסקול מעולה של שירים יפים ושקטים, לצד תיבולים של "כוורת".

"95 אוקטן", שנכתב ובוים על ידי נועה בקר ואילנית בן יעקב, ומבוצע על ידי אילנית בן יעקב, נועה בקר וניצן כהן, הוא תסכית קשה ובועט המגולל את סיפורה של טלי, המסתגרת בבית (לא שלה) ומאיימת לשרוף את עצמה אם לא יעזרו לה בהשגת דירת עמידר. לזירה נקרא קצין משטרה שמתמחה באירועים כאלה והוא מבקש למנוע ממנה לפגוע בעצמה ולפתוח את הדלת הנעולה. היצירה, שמבוססת על סיפור אמיתי, היא מכמירה ומעוררת כעס והזדהות, בייחוד בימים אלו שעוד ועוד אנשים יורדים מתחת לקו העוני ומוכנים לעשות הכל כדי לדאוג לקורת גג ומזון לאהובי לבם. זאת, בזמן שקודקודים בממשלה משחקים משחקי אגו וחורצים גורלות בהינף יד, מבלי להבין את השלכות מעשיהם. נועה בקר, (שיודעת להפליא ביצירות רדיו תיאטרליות, ע"ע "רדיו פליי"), ואילנית בן יעקב, מצליחות לרקום במילים וסאונד את המצוקה, הכאב, הנחישות וחוסר האונים של אישה שמוכנה לעשות הכל כדי לדאוג לבתה, בן יעקב, שמגלמת אותה, מצליחה לבטא את מערבולת הרגשות הזו בצורה מדויקת. יש לשבח גם את ניצן כהן, שמגלם את קצין המשטרה בצורה די מרגשת ואת שרון גבאי שאמון על האפקטים הקוליים, (ואחראי גם על עיצוב הסאונד ביתר תסכיתי הסדרה) שכמו ברדיו פליי גם כאן מצליח להעשיר את היצירה ולתבל אותה בסאונד בדיוק במינון הנכון.

לבסוף, "נעבור את זה יחד", מאת ובבימוי נועה וגנר, ובביצוע לירז חממי ורוני עינב, מציג שיחת טלפון בין מוקדנית במשטרה לבין בחורה המבקשת להתלונן על אונס שעברה אצל בחור שהכירה בטינדר. זוהי יצירה מכמירה ומרתקת, מפעימה ומרגיזה, ובקיצור מעולה, המציגה את חוסר האונים הכפול של בחורה שנאלצת להתמודד עם שוטרת שלא רק שלא מצליחה לעזור לה ולהכיל את כאבה, אלא גם קונסת אותה על התנהגותה בניגוד להנחיות הקורונה. בכתיבתה, וגנר מצליחה לרקום עולם אבסורדי ועצוב, עולם שבו אנחנו נאלצים ובעיקר נאלצות להתנהל, בימים שבהם "עניינים שבשגרה", כמו אונס ואלימות, יורדים לתחתית סדר העדיפויות רק בגלל המצב הנוכחי. משחקן המדויק של חממי ועינב מצליח להעלות את היצירה לגבהים המגיעים לה. אני מקווה שיצירה כזו תפרוץ את גבולות הסאונד ותהפוך ליצירה באורך מלא על הבמה.

אם נסכם, תיאטרון תמונע הצליח לזהות את הצורך ולהעניק פיתרון תיאטרלי ומרתק למצב הנוכחי, והוא, כמו גם אסופת היוצרות והיוצרים שהשתתפו בפסטיבל, עשו זאת בצורה נפלאה. עם זאת, כולי תקווה שזה לא יהיה כמקל בגלגלים, ויגרום לאי-אילו קודקודים בקבינט לומר שהתיאטרון יכול להמשיך ולהתקיים בבמה הווירטואלית, ושאנחנו לא צריכים את האולמות כדי להגיע לקהל. הקסם התיאטרלי יכול להתקיים רק על הבמה, בצורה חיה, מול קהל שמגיב כאן ועכשיו. כל יתר היצירות והפיתרונות שנוצרים עכשיו, מעולים ככל שיהיו, הם רק פלסטרים וקביים, מכונת ההנשמה של התיאטרון, אם תרצו. אבל אנחנו עדיין זקוקים ל"דבר האמיתי".

לתסכיתי הסדרה באתר הפסטיבל של תיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק

פסטיבל תמונע 2020

סדרת תסכיתי "בכל זאת"

תסכיתאיות/ים ובמאיות/ים: נעה וגנר, אלי חביב, גילי יובל ומעין יובל-שהם, רועי מליח-רשף, ליאור גלציאנו ודנה שטנדל, דניאל כהן לוי, מור לידור ויפתח אופיר, ליבי רן, מעין אבן, נועה בקר ואילנית בן-יעקב.

שחקניות/ים: לירז חממי, רוני עינב, יניב ביטון, אלי חביב, מעין יובל-שהם, עדילי ליברמן, עמית אולמן, דורון בן דוד, תום חגי, אלון פרידמן, אמיר גולדמן, אלון אופנהיים, יעל טל, פלורנס בלוך, יפתח אופיר, שרון גומבוש, מיכל פלח, תמר עמית-יוסף, בני אלדר, ניצן כהן, אילנית בן יעקב.

עיצוב סאונד: איל שינדלר ושרון גבאי

הקלטת סאונד תסכיתים: איתי סמרי ושובל פיקסלר

ניהול אמנותי: ניצן כהן וד"ר ארז מעין שלו

ייעוץ אמנותי: נאוה צוקרמן

הפקה: עומר עזרתי

יחסי ציבור: רחל וילנר

עיצוב גרפי ובניית אתר: מיכל צור

ניהול ופרסום מדיה: אלירן מלכה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s