פרידה משחקנית

מפגשי תיאטרון

מאת: אסף בלאו

יום שישי בבוקר. התעוררתי וביצעתי את הטקסים הרגילים. כמו בכל יום, הצצתי בסלולרי. היו כמה שיחות שלא נענו והודעה אחת: "אסף, תתקשר אלי בבקשה כשאתה מתעורר". בגלל שאני עובד בעיקר עם הגיל השלישי, מיד פתחתי את קבוצת הווטסאפ שלנו כדי לוודא שאין שם הודעה המרמזת על אבידה. בקבוצה חיכו לי הודעות כמו "חג שמח" ו"איך אתם מרגישים?". שום דבר שיכול לרמז על משהו בלתי שגרתי באיי השגרה של התקופה האחרונה. צלצלתי חזרה לכל מי שחיפש אותי. בשיחה האחרונה, כמו האחרות, התנצלתי על שלא התקשרתי קודם ושהיה לי לילה לבן, ומהצד השני של הקו, בת שיחתי נתנה לי לומר את כל מה שרציתי, ורק לאחר שסיימתי, היא אמרה את המילים הנוראיות "נדרה נפטרה הבוקר" והמשיכה להסביר מה קרה.

בהתחלה אתה בהלם, לא באמת מבין עד הסוף מה שמעת כרגע, לא מאמין. אחרי שזה ממשיך ומהצד השני היא מוסיפה לספר ולהסביר, זה מתחיל לחלחל. עוברות מחשבות כמו "לא" ו"מסכנה" ו"אני לא מאמין" והילדים בינתיים מנסים להבין במי מדובר, במי הפעם, ואז אתה בוכה והילדים כבר לוחצים קצת יותר כדי להבין מה קרה. אתה מסיים את השיחה. עומד רגע. מנסה להבין למי צריך להודיע קודם, ואיך הקבוצה תכיל ותקבל.

והילדים מתקרבים, מחבקים ואתה רק אומר "נדרה".

כמה מוזר.

כמה תלוש מהמציאות.

אתה שמח שיש לך מי שיחבק ויתמוך.

ואז אתה נכנס לחדר ומכין רשימה של כל שחקני הקבוצה וכל מי שמשתתף איתנו בהצגה וכל מי שבא איתנו במגע. ואתה מתחיל לצלצל, אחד אחד, שתיים כבר הספיקו לשמוע ושיחת הטלפון לא מפתיעה אותן, הן מרוסקות, דומעות. אחרים מקבלים זאת כעוד הודעה, חלק חוששים מעתיד ההצגה, מעתיד הקבוצה.

מתוך המופע "ניר צלופן" של קבוצת אקי"ם, נדרה משמאל | צילום: אסף ברנר

אחרי שצלצלתי לכולם אני רואה שיש עוד שם אחד שעוד לא צלצלתי אליו, ודווקא לשם הזה הייתי מודיע ראשון – נדרה. כתבתי אותה אוטומטית עם כל חברי הקבוצה. ארבעה ימים של שיחות, של אנשים שמצלצלים לנחם ובדרך מנחמים את עצמם. אנשים שעבדו איתנו ואנשים שאני לא מכיר שקראו את הפוסט שכתבתי בפייסבוק, בנוגע למה שקרה. אנשים שהיא נגעה בהם, אנשים שהיה להם אכפת ממנה.

עבר הסופ"ש, הלוויה, "זום" הפרידה של אקי"ם ומאות משתתפים.

בין כל זה, חשבתי איך מעכלים את זה? איך מתמודדים עם מוות בקבוצה עם חברים צעירים יחסית? זאת לא אחת מקבוצות הקשישים שלי, ששם הנוהל כבר מוכר ולצערי תרגלתי אותו כבר עשרות פעמים. איך ממשיכים הלאה כשדמות כל כך משמעותית בקבוצה נפרדה מאיתנו, באופן כל כך פתאומי? ואיך זה ישפיע על הקבוצה, על ההצגה, על התקופה המוזרה הזו ועל מפגשים ב"זום" שאנחנו מתחילים לעשות? איך ממשיכים כשהדמות הכי מזוהה עם הקבוצה ועם התיאטרון שלנו, הדמות המרכזית, הדבק, איננה כבר?

פרידות הן תמיד דבר קשה ומורכב. הן נושאות בחובן מלא כאב. לעיתים הפרידות הן בין החיים (עזיבת הקבוצה מכל מיני סיבות, חלקן משמחות וחלקן פחות) ובין החיים למוות, אלו שנפרדו מאיתנו ומהעולם הזה. נדרה הייתה דמות משמעותית מאוד, בחיי הקבוצה, בחיי כל כך הרבה אנשים שהיא פגשה בהם, בחיי. זה ניכר בכל האירועים שעשינו לזכרה השבוע אבל הרבה הרבה מעבר.

איך ממשיכים?

פשוט ממשיכים. מוצאים כוחות לחזק את הקבוצה, מציפים את התחושות, מעבדים ומדברים עליהן, מחזקים. ואז ממשיכים הלאה. פשוט חוזרים ועושים תיאטרון. כי זה מה שאנחנו עושים.

2 מחשבות על “פרידה משחקנית

  1. אסף, דרך הכתיבה שלך הצלחתי להרגיש את האובדן ותחושת חוסר האונים של "איך ממשיכים מפה". כתבת יפה ומרגש מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s