איפה את, לימור לבנת?

מפגשי תיאטרון

מאת: אסף בלאו

לתיאטרון הקהילתי הגעתי במקרה. חלמתי על קריירת משחק ועל התיאטרון הלאומי, אבל לחיים היו תוכניות אחרות, ומפה לשם מצאתי את עצמי בן יחיד בכיתה של עשרים בנות בלימודי תיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב. רובן הגיעו עם אג'נדות מוצקות מאוד על החיים, על עוולות השלטון והבעיות בחברה שלנו. דיברנו המון על פוליטיקה ועל תרגום הדעות לבמה, על האמירה הבימתית והעלאת הנושאים הבוערים לשיח עם הקהל. לי לא היו. 

אני לא מגדיר עצמי כאדם פוליטי ולרוב נמנע ומתחמק משיחות בנושא. רבים מחבריי בטוחים שהם מכירים את דעותיי, אך לא כך הדבר. כשאמרתי בקול רם שאני מחבב מאוד את לימור לבנת, כשהייתה שרת התרבות, אנשים חשבו שאני צוחק. הסברתי שאני אוהב את הגינונים והמניירות שלה כאדם וכפוליטיקאית, וכן, הסכמתי עם חלק מהדברים שהיא עשתה והאמינה בהם. בזמן שבנות הכיתה והמורים התעסקו בעוולות חברתיות, ביחס החברה והשלטון לפליטים וערבים, בסיוע לנשים במעגלי אלימות וכו', אני האמנתי באמת ובתמים שאני לא מתעסק בכל אלו, שקטונתי או שאני מעדיף שלא לעורר שיח בנושאים כאלו כדי לא להיגרר לויכוחים פוליטיים שלא אדע איך לצאת מהם.

במהלך השנים, הנחתי וביימתי קבוצות אסירים בכלא, קבוצות של נערות וילדים בסיכון, נשים מוכות ושורדי שואה. תמיד נגעתי בנושאים חברתיים שעלו צפו ובערו בשחקני הקבוצה, והוצגו גם בהצגות עצמן. הרגשתי שאני נוגע בדברים אישיים, בדברים של הקבוצה בלבד, מספר את סיפורי חברי הקבוצה בלי לייצג מעגלים רחבים יותר. לקח לי זמן להבין שכל הנושאים האלו הם פוליטיים ואני מעלה לבמה נושאים בוערים בחברה שלנו, בשיח הישראלי. אני עדיין נמנע מלהציג עצמי כיוצר פוליטי, אך אני מאמין שכולנו כאלה. כל יצירה באשר היא, על במת התיאטרון הקהילתי כמו גם על במת התיאטרון המקצועי, היא פוליטית. היא אומרת משהו ולעיתים משהו שלא תמיד נעים לשמוע. 

לאחרונה, אני יותר ויותר מאמין שאנחנו צריכים להיות פוליטיים, להשמיע את הקולות השונים והמגוונים שלנו. תפקידנו ליצור שיח ולעורר אנשים לחשיבה עצמאית וכנה. לעודד שיח לא מתלהם. תפקידנו לדאוג, בדרכנו שלנו, שיהיה כאן טוב יותר לילדים שלנו ולנו, כי אם אנחנו לא נעשה זאת, אז מי כן? כי הפוליטיקאים שלנו די נכשלים בזה.

ועם זאת, כשעולים בקבוצות נושאים טעונים, פוליטיים משהו, אני די נבהל, לפחות בהתחלה. זה מלחיץ אותי כי אני יודע איך הדיאלוג עלול להסלים לעימות כשנוגעים בנושאים עדינים. ואז, תוך כדי עבודה, אט אט אני נרגע כשהקבוצה מצליחה להכיל את דעות כל חבריה ולהאזין באמת ובתמים האחד לשנייה, באמת להקשיב. אם מישהו יוצא פחות נחרץ בדעותיו כנראה שהצלחנו לעשות משהו. לצערי זה לא משהו שמתאפשר כל פעם על הבמה, אבל במפגשי התיאטרון של הקבוצה הקהילתית זה אכן קורה, בעיקר כשמדובר בקבוצות הטרוגניות המכילות קשת רחבה יותר של טיפוסים, קהילות ומגזרים.

כבר בשיחות שיש לי עם השחקנים שלי בקבוצות השונות אני מרגיש בהתעוררות שיש להם בעקבות המצב כרגע, (המשפט, הממשלה החדשה, המצב הכלכלי, האלימות כלפי הנשים, הרצח של ג'ורג' פלויד והמחאה שהתעוררה מכך בארה"ב). משהו התחיל לבעור ברמה כזו או אחרת בחברי הקבוצה, וגם בי. אני מקווה שנצליח לתרגם את כל זה ליצירה בימתית, ואולי ליצור שיח שיגרום למי מאיתנו לפעול.

ולצד זאת, בכל מפגש כזה אני מרגיש את הפער ההולך וגדל בין הציבור לבין הפוליטיקאים שלנו. לא סתם במחאה הנוכחית הם מוגדרים "מנותקים", כי הם אכן מנותקים. איש איש מתבצר בעמדותיו ולא מקשיב לאחר, או לציבור. אני מתגעגע ללימור לבנת, לתקופה לא רחוקה כל כך, בה היו מכבדים הפוליטיקאים איש את רעהו הרבה יותר ממה שקורה היום. תקופה בה גם אם דעותיך היו שונות מחבר כנסת מסוים, עדיין יכולת להעריך אותו. לימור לבנת הייתה ליכודניקית גאה, אבל היא לא שיסתה ועודדה התלהמות. הלוואי ובית הנבחרים שלנו היה יותר כמו אחת הקבוצות שלי.

לכתבה הבאה בנושא, מאת אסף בלאו