"התיאטרון לא ייעלם, מקסימום ישנה את צורתו"

ראיון עם הבמאית והיוצרת דליה שימקו

מאת: דנה שוכמכר

לראשונה בחייה, דליה שימקו, יושבת ראש בת"י, איגוד במאי התיאטרון בישראל, מנהלת ומייסדת אנסמבל אספמיה, במאית, שחקנית ויוצרת, יושבת מול התוכנית השנתית, הכוללת בין היתר הצגות חדשות של אנסמבל אספמיה' ולא יודעת מה יקרה יום אחרי הקורונה. היא נחושה להישאר אופטימית חסרת תקנה ומתכננת תוכניות לעתיד, למרות שעד עכשיו לא ברור באיזה מתכונת התיאטראות יחזרו לפעול.

ראשית כל, מזל טוב על יום הולדתך.  מה שלומך בימים אלה?

"אני לא כל כך מבינה את תהליך קבלת ההחלטות, מה גם שאני לא חושבת שאנחנו כבר ביום שאחרי ומגפת הקורונה הגיעה לסיומה, בטח מבחינת אנשי התיאטרון. מרבית האוכלוסייה תחזור בשלב כזה או אחר למקומות העבודה והתיאטרון כנראה יחזור בתנאים מגבילים שעדיין איני יודעת איך אפשר ליישם אותם. בתור מישהי שכל חייה פעילה, תמיד אני ממציאה את עצמי מחדש, בניתי לעצמי את אנסמבל אספמיה ואני מביימת, אבל בפעם הראשונה בחיי המקצועיים אני מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות ומה ההנחיות אומרות ומה נדרש מאנשי הבמה."

איפה הקורונה תפסה אותך בתור יושבת ראש מנהלת תיאטרון ובתור מייסדת ובמאית אנסמבל אספמיה?

"כיושבת ראש איגוד הבמאים, זה שם אותי במקום של אחריות גדולה מאד, אני מייצגת ציבור של אנשים שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלהם, פשוט ככה בבת אחת. לגבי האנסמבל, היינו צריכים להציג הפקה חדשה, "שיר ערש לגבר" בבימוי שלום שמואלוב ובהשתתפות מירב גרובר, פז אלכסנדר ושלום שמואלוב. מדובר במחזה אנטי מלחמתי, כתוב מאוד מיוחד והרגשתי שיש למחזה מקום לאנסמבל. בדיוק ביום בו היינו אומרים לצאת עם ההצגה זה תפס אותנו, בדיוק בנקודה של התחלת יצירה חדשה היה צורך להפסיק את הכל.  

דליה שימקו | צילום: ניקול דה קסטרו

החודש בו התפרצה הקורונה היה החודש הפורה ביותר של האנסמבל, היינו צריכים להתארח עם ההצגה "מהפכניות" בבית לסין וכמובן הכל התבטל. במציאות בה אנו חיים בישראל, אנחנו רגילים לעבור מלחמות, רגילים לשנות את השגרה היומית ויודעים להתאים את עצמנו למציאות הנוכחית, אבל מדובר בתקופה בה המסך ירד על התיאטרון ואף גורם רשמי לא ממש מדבר עם האמנים ואין לדעת מתי נשוב. התיאטראות היו הראשונים להיסגר ויהיו ככל הנראה האחרונים להיפתח ויש תחושה שהתיאטרון הפך להיות מקום שמקבלי ההחלטות מסתכלים עליו בתור מקום של מצבורי חיידקים ופחות בתור מקום חיוני לציבור, וחבל לי." 

ואז החלטת להעלות את הצגות האנסמבל ליוטיוב.

"כמה ימים אחרי סגירת התיאטראות בחרתי לפרסם  את ההפקה "חלום ליל קיץ" של אנסמבל אספמיה לצפייה ביוטיוב בחינם ולא הייתי בטוחה שעניין האונליין יתפוס כי את מי זה מעניין כשיש כל כך הרבה אפשרויות אחרות? אבל תוך שלושה ימים היה מספר רב של צפיות, מה שהראה שיש רעב, לאנשים חשוב לצרוך תרבות. זה רק הוכיח לי כמה התרבות משמעותית וחשובה. אני חושבת שברגע בו הוכרז ההסגר ואנשים מטבע הדברים היו בבית יותר, המשמעות של לצרוך תרבות הפכה חשובה יותר, פתאום מבינים כי בלי תרבות החיים לא ממש מעניינים והחיים יכולים להיות ריקים בלי לצפות בהצגות או במוזיאונים."  

ועם זאת, נוטים להספיד את התיאטרון המסורתי כבר שנים.

"את התיאטרון המסורתי מספידים כבר הרבה מאוד שנים אבל זה לא דומה בכלל. מי שאוהב תיאטרון יודע שאין לזה תחליף וזה רק גורם לגעגוע לדבר האמיתי. אפשר לראות הצגה טובה ביוטיוב ואחר כך לרצות לראות את ההצגה בתיאטרון. כל זמן שאנשים הם יצורים חברתיים הצורך לחוות חוויה משותפת עם אדם חי שמבצע מולך יצירה הוא חזק יותר מהכל.

יכול להיות שימצאו צורות חדשות לתיאטרון,  השאלה היא האם צריך כאלה היכלים גדולים להצגות תיאטרון. האני מאמין שלי הוא שאין צורך בכל היכלי התרבות המפוארים שאנחנו רואים היום כדי להציג את חווית התיאטרון שמבוססת על קשר בלתי אמצעי של השחקנים והקהל. התיאטרון לא ייעלם, מקסימום ישנה את צורתו."

העלאת ההצגות ביוטיוב העלתה גם סוגיות מוסריות ומקצועיות.

"זאת דילמה לא פשוטה להעלות תכנים בחינם, כי שאלתי את עצמי מה יקרה ביום שאחרי. היה לנו דיון מאד סוער בקרב הוועד המנהל של בת"י,  אנשים אמרו בשום פנים לא צריך להעלות בחינם הצגות ליוטיוב, לצד אחרים שאמרו שבתקופה כזאת האמנים עלולים להיות קטנוניים אם יבקשו כסף עבור היצירות שלהם, לצד אמנים שהציעו להעלות בחינם הצגות אך תוך הגבלה של זמן צפייה, בכדי לשמור על זכויות יוצרים. ההצגות המוקלטות נועדו בעיקר לצורך יחסי ציבור ועכשיו היינו צריכים לחשב מסלול מחדש, אף אחד לא חשב שההצגות ישודרו ביוטיוב יקבלו במה ויהיו לזה צופים מן המניין. המון שאלות עלו ועולות במהלך התקופה הנוכחית."

מה דעתך על ההצעה אשר הוצעה לאמנים לעשות הסבת מקצוע במהלך משבר הקורונה?

"אין לי מושג מי "הגאון" שחתום על ההצהרה הזאת, אי אפשר להתייחס לציבור האמנים כחבורה של ילדים בני 18, שיכולים לחפש כל כמה זמן עבודה מזמנת. שחקני התיאטרון והיוצרים מקדישים את מיטב השנים שלהם לצורך למידה והכנה לתפקידים ומגיעים מסורים לתיאטרון ואי אפשר לבטל את העבודה שלהם בהינף יד. 

אני הגבתי לזה מאד ברור מתוקף התפקיד שלי כיושבת ראש איגוד במאי התיאטרון, שלחתי את הציטוט הזה ישירות למנהלת מנהל תרבות גלית והבה שאשו אשר הייתה מזועזעת מעצם ההצעה ואמרה כי מנהל תרבות עושים ימים כלילות במטרה שהאמנים יחזרו לפעילות רגילה ולוודא כי האמנים יקבלו החזרים ופיצוי על אובדן הכנסות של אמנים עצמאיים."

מתוך ההצגה חלום ליל קיץ
מתוך ההצגה "חלום ליל קיץ" של אנסמבל אספמיה | צילום: דוד קפלן

האם גופים ממשלתיים פנו אל אנשי התרבות לגבי מתווה חזרה?

"ראינו איך מדינות מאורגנות התארגנו בנושא יציאה ממשבר הקורונה ואיך הם הרכיבו מתווה ברור לגבי הפיצויים ופה לעומת זאת, הגופים המקצועיים שהיו יכולים לדבר עם האמנים, כמו ראשי מנהל תרבות, נמצאים באותה סירה והם למעשה לא ממש יודעים מה יקרה ביום שאחרי כתוצאה מהתנהלות לא ברורה של הממשלה וחוסר הוראות מדויקות.

ההתייחסות של הממשלה לציבור בתור משפחה אמריקאית עם שני ילדים וכלב אינה נכונה, מדובר על אוכלוסיות שונות ומורכבות, אין שום התייחסות לזה שאנשים מצויים בסיכון ברגע ההסגר. אין לי שום ציפייה שמישהו ידבר עם ציבור האמנים, אני לא עד כדי כך תמימה."

כיצד את מתייחסת להצהרה של שרת התרבות מירי רגב: "האמנים יצטרכו להוכיח שהם נמצאים במצוקה כלכלית ושהתרומה שלהם משמעותית"?

"אם ניקח מודל של מדינה מתוקנת בתחום התרבות כמו צרפת, אז אם יש לאמן מספר מסוים של הישגים אמנותיים, מאותו רגע הממשלה יוצאת מנקודת הנחה שהאמן הוא חיוני ויש לו אפשרות להמשיך ולפעול. מדינות ותיקות מישראל יודעות דבר מאד פשוט – הופכים להיות חברה כשיש תרבות. אם אין תרבות, אין לכם ייחוד, אתם אוסף של שבטים. נשאלת השאלה, מהי תרומה משמעותית. אני לשמחתי לא אשב בוועדה שתחליט מהי תרומה משמעותית. אם שרת התרבות רוצה לפעול נגד יצירת מעמדות, אז היא צריכה להוכיח שהיא רואה את כולם באופן שווה."

איך את רואה את התיאטרון ביום שאחרי הקורונה?

"נכון להיום, אני לא יודעת. אני לא יודעת האם יפתחו אולמות גדולים או קטנים, אני רק יודעת שהקהל יגיע, גם אם ייקח להם קצת זמן לצאת מההלם ויהיה ביטחון. אני יכולה להעיד על עצמי – אם צפיתי בהצגת תיאטרון ממש טובה, ההצגה תלווה אותי עוד מספר רב של שנים וזה הקסם של התיאטרון. אמנם הצגת תיאטרון טובה זה מחזה נדיר על במות התיאטרון בימים אלה, אבל כאשר זה קורה אין תענוג גדול יותר מזה."

האופטימיות של דליה שימקו מעוררת התפעלות ותקווה כי גורמים רשמיים אכן יפנו אל אנשי התרבות בכדי שגם יוצרים ואמנים אשר נאלצו להוריד את המסך ולרדת מהבמה בעל כורחם יוכלו לראות שוב את האור בקצה המנהרה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s