על ההצגה "אשכנזי זה שם מזרחי"

מאת: אביבה רוזן

ארבעה שחקנים, שני גברים ושתי נשים, נעים על הציר אשכנזי-מזרחי ומקיאים את נשמותיהם על הבמה באופן הכי מצחיק ונוגע. לא כל הקונפליקטים בנפשם הם סביב עדתיות, אבל רובם קשורים למוצא וכרוכים בסטריאוטיפים ודעות קדומות שהם מאמצים, עם חלקם הם חיים רוב הזמן בלי מודעות כלשהי לקונפליקט.

המחזאי והבמאי, שי ג'ברי-אשכנזי, סיפר בדיון שאחרי המופע, שכמו ילדים רבים שנולדו להורים מעדות שונות, גם הוא טאטא את העניין מתחת לשטיח התודעתי, עד שביקר בביתו של בן זוגו הבדואי. שם הוא נתקל לראשונה חזיתית במציאות מוכרת שהעירה אותו. התודעה הביאה בתורה ליצירת המופע הזה, שמנסה לחקור את נפשם של ילדים 'חצי חצי' שנחשפו כמוהו למציאות מורכבת זו. הוא גייס לצורך יצירת ההצגה ארבעה יוצרים, שני שחקנים ושתי שחקניות, שהם ילדים להורים מעדות שונות – אשכנזים ומזרחים, 'פולנים', 'רוסים', 'מרוקאים' ו'עירקים'. אצל כולם, מסתבר, הייתה סוג של הכחשה בהתחלה. הם סברו שקיבלו את הטוב שבכל העולמות. אחרי שהתחילו לחפור בנפשם, הסתבר להם שהתמונה הרבה יותר מורכבת מכפי שניסו לזכור אותה, וקשורה גם לחוויות רבות שבכלל לא קשרו לנושא הזה.

שיר אברמוב סיפרה על משפחה שחלקה בא מהקווקז. היא ניסתה לספר לעצמה שהקווקז זה רוסיה, ורוסיה זה דוסטוייבסקי ובולשוי. כשנודע לה שהקווקז שלה הוא למעשה כפר נידח בהרים ולא רוסיה הקלאסית, היתה אכזבתה מרה. במהלך החקר בנפשה, בעבודה על המופע, היא הגיעה למסקנה שהיא מעדיפה גברים מזרחים, וזה אחרי שנהגה לצעוק לכל עבר שהיא אוהבת אשכנזים.

אסף מרון מספר על אמא פולניה שהתחתנה עם אבא עיראקי, ומה שהמתיק את הגלולה המרה מאוד עבור הוריה של האם היה עובדת היותו של האבא פרופסור. למרות פרופסוריותו, היה לו מבטא עיראקי כבד ושפתו היתה מלאה בביטויים עיראקיים. 'אז מה אני', שואל אסף, 'אשכנזי או מזרחי? חצי חצי, אמרתי. לא, אני עיראקי, נראה כמו עיראקי, אבל יכול להיות כל כך הרבה דברים'. אסף מעלה חלק מהמגוון שהוא יכול להיות, בחשיבתו ובהתנהלותו. גם בהעדפות מיניות אפשריות, גם בצורת דיבור אופיינית ולא אופיינית, כביכול, לבני עדות שונות. ברבגוניותו הוא חושף את הפתרון לקונפליקט: אפשר לקחת את הטוב מכל העולמות. אפשרי, אבל כל כך מורכב.

מיכאל גמליאל מספר על אבא מזרחי שאיים על מורים ועל חברים שהרביצו לו, כשהוא היה ילד חנון, ועל ההערצה מצד אחד והחרדה מצד שני מהאבא הזה, כל כך יוצא דופן בסביבתו האשכנזית. ליאור גלרון היפה והאלגנטית מנסה להחליק הכל ב'הכל בסדר' אבל הסדקים נפערים. עד כמה הם קשורים למוצא ולעדתיות? ועד כמה יש פיתרון או שיהיה כזה בעתיד?

החברה הישראלית נתונה כרגע בשסע עדתי-חברתי חמור, שסע שהולך ומעמיק. ארבעת השחקנים שהגיעו מכאן ומכאן, שגדלו בבתים מכאן ומשם, היו אמורים להיות הגשר לחברה פחות גזענית ומשוסעת, אבל זה לא ממש נראה שזה עומד להתממש. ועל אף זאת, ההצגה לא מתיימרת לעסוק בנושאי מאקרו, בשסעים, במהות של החברה הישראלית כיום. במקום זאת, היא עוסקת רק בנושאי מיקרו, ברגשות, תובנות, בלבול ורגישויות. למרות זאת, לא נוכל להפסיק לשאול את עצמנו עד כמה השסע בחברה הישראלית הרחיב את השסעים בנפשם של השחקנים והאם השדים שיוצאים החוצה ימשיכו לרקוד על דם החברה הישראלית לאורך זמן, או שאולי יש תקווה למזור?

אשכנזי זה שם מזרחי

אנסמבל כאן

יצירה ובימוי: שי ג'ברי-אשכנזי

שחקנים ויוצרים: שיר אברמוב, ליאור גלרון, מיכאל גמליאל, אסף מרון.

דרמטורגיה: עידו בורנשטיין

ליווי אמנותי: שלמה פלסנר

מוסיקה: קובי ויטמן

עיצוב במה ותאורה: איריס מועלם

עיצוב תלבושות: צפריר כץ

ייעוץ תנועתי: מרילי בן שיטרית

הפקה: שני קינסטלר

עוזר במאי: צפריר כץ

מועדים נוספים: 

16/2/20 | 20:30 | מוזיאון תל אביב

18/2/20 | 20:30 | מוזיאון תל אביב