על ההצגה "בעלת הארמון"

מאת: אביבה רוזן

לאה גולדברג טוותה בגאוניותה סיפור קטן על נושא גדול. זה מתחיל לאט. שני שליחים מישראל מגיעים בליל סערה לארמון שיש בו ספריה. אחד השליחים, הגבר, מחפש ספרים שנגזלו על ידי הנאצים מארון הספרים היהודי. האישה מחפשת ילדים יהודים במנזרים ואצל אנשים שלקחו ילדים לגדלם בתקופת המלחמה. הוא נעים הליכות, היא וכחנית וקשה. התקופה היא פוסט מלחמת העולם השנייה וטרום המדינה. חלק מהדילמות גלויות, אחרות משתמעות ומסתברות.

בשלב הבא מופיע שומר הארמון. בהמשך יסתבר שהוא היה בעל הארמון, שכביכול שיתף פעולה עם הנאצים אך למעשה עבד עם הפרטיזנים, מסר להם מידע חיוני רב, ואף הציל יהודים. כאן זה מתחיל להיות מעניין יותר. השיא מגיע כשיוצאת נערה יהודייה ממקום מחבואה שמאחורי הספרייה, ומסתבר שיש פה סיפור מעוות של מערכת יחסים בין השומר הזקן לבין הנערה הצעירה. במשך למעלה משנתיים, הוא לא סיפר לה שהמלחמה הסתיימה, כדי שתישאר עמו.

היא לא מאמינה, וכשהיא מאמינה, היא עדיין לא מרגישה שהיא יכולה לעזבו. לבסוף, כשהיא עוזבת, הוא נותר עם אקדח בידו, ואנו לא יודעים אם יירה בעצמו או לא, שהרי לא נותר עוד טעם לחייו.

התפאורה והסאונד הגאוניים מעבירים אותנו בקלות לתקופה אחרת, למקום אחר, לעולם אחר, עולם של הדר שהועם, ספרים חשובים שהתבלו, שנדלירים ונרות, הכל לפרטי פרטים. שאפו לתפאורן. הבמאי עשה עבודה טובה בהעברת הקונפליקטים שבין הדמויות ובשינויי האופי וההתנהגות שלהן. דורה, השליחה הקשוחה והמעצבנת, הופכת לנעימה יותר כשהיא משכנעת את הנערה לבוא עמם. הנערה נעה בין נאמנות לבעל הארמון לבין נאמנות לעצמה ולצרכיה. הדמות האניגמטית של בעל הארמון, אדם אציל שהוא שומר, הופכת מאדם כנוע ולא משכנע לדמות שיודעת מה היא רוצה, ומזכירה את האדם שהיה בתקופת הנאצים, כאשר הלין אותם בביתו ובלש אחר סודותיהם. גיבור שהוא אנטי גיבור. למעשה, בעיני הוא הדמות המרתקת ביותר בסיפור.

מדוע המשיך להחזיק את הנערה במחבוא? התשובה היא כביכול פשוטה. הוא רצה שתמשיך להיות עמו. אותי זה לא שכנע. רציתי לדעת יותר מזה. דמותו של בעל הארמון/השומר, אשר מגולמת על ידי דורון תבורי, היא מורכבת מאוד, משוחקת להפליא אבל לא פתורה. לטעמי, הבמאי יכול היה לתת את דעתו עוד קצת על דמות זאת, לחזק את הקונפליקט שהוצג בפנינו ולתת לו ניואנסים נוספים.

זוהי הצגה שנוגעת בנושא השואה מאספקלריה של זמן, אמנם זמן לא רב, אבל בכל זאת יש כאן כבר פרספקטיבה של הסתכלות. הנערה שניצלה חיה בחרדה קיומית, מפחדת מכל רעש, ייקח זמן רב עד שהיא תהיה מסוגלת לעכל את כל שעברה, גם מבחינת מערכת היחסים שפיתחה עם מצילה. יש כאן סיפור בתוך סיפור, שמעביר את המסרים הקשים והמסובכים, את חיבוטי הנפש של אנשים מורכבים, קונפליקטים אנושיים שנוגעים לכל אחד מאיתנו.

ובנימה אישית, אמי ז"ל הייתה ילדה שהוסתרה על ידי פולניה וכך ניצלו חייה. חיבוטי הנפש, הקונפליקט שבהתייחסות למצילים שעשו לא רק טוב, מוכר לי. המצילה של אמי הקריבה את דודי, אחיה הבכור של אמי. גם אצלה השתכנו נאצים והיא כנראה לא יכלה להרשות לעצמה להחזיק בן יהודי אך אמי נטרה לה על כך כל ימי חייה. גם בטוב יש ניואנסים של רע, בהצגה כמו בחיים.

בחיים כמו בהצגה, אמי לא רצתה ללכת עם אביה שבא לקחתה אחרי המלחמה. במקרה שלה, היא פחדה מאביה כי הוא יהודי. לימדו אותה שהיהודים רצחו את ישו. הסיבה אמנם שונה, אבל הפחד לעזוב את המוכר, את המציל, דומה.

 זוהי הצגה על שואה, על מלחמה, על דילמות אנושיות, והיא מעבירה היטב את המסרים המרכזיים שלה, והעיקרי שבהם, בעיני: נפש האדם היא מורכבת. יש בה ניואנסים של טוב, רע, נאצל ושפל, יפה ומכוער. בתוך המרווחים הללו אנחנו חיים.

בעלת הארמון

מרכז ענב לתרבות

מאת: לאה גולדברג

בימוי: אבישי בן גל

שחקנים: דורון תבורי, סופי נוזיקוב, מיכאל גמליאל ואלכסה לרנר.

עיצוב תפאורה: שמעון קסטיאל

עיצוב תאורה: יניר ליברמן

מוזיקה מקורית: אפי שושני

מועדים נוספים: 7/5/19 | 20:30 | מרכז ענב לתרבות

כדאי לעקוב במדיות השונות בנוגע למועדים עתידיים