על ההצגה "קן הקוקיה"

מאת: אביבה רוזן

כל מי שצפה בסרט "קן הקוקיה" בכיכובו של ג'ק ניקולסון לא יוכל לשכוח אותו. זה כמובן לא רק הסרט, זה גם, ואולי בעיקר, ניקולסון. אלה האנרגיות המוטרפות שהוא יודע להפיק מעצמו. המימיקות, התנועות. יש התאמה מושלמת בין הדמות בסיפור לבין השחקן. זאת הסיבה לכך שהעלאה של הסיפור, כמחזה או סרט בכיכובו של שחקן אחר, היא אתגר גדול. ובכן, עוז זהבי המגלם את הדמות הראשית ב"קן הקוקיה" של תיאטרון הקאמרי הוא שחקן חינני ומרשים, אבל הוא כמובן אינו ג'ק ניקולסון. אין לו את האנרגיות של ניקולסון. לכן, יש צורך להסתכל בהצגה בעזרת אמות מידה אחרות.

האם היא מעניינת? כן, בהחלט. האם יש לה מסרים חשובים? בהחלט. העניין והמסרים הם שונים מאלה שהיו מרכזיים בזמנם. שוקים חשמליים שחילקו בנדיבות וללא אחריות בתקופה בה נכתב הספר הם כיום נדירים ומפוקחים מאוד. גם ניתוחי המוח, הלובוטומיה, הסרת חלק מהמוח הקדמי שהופך את המטופל לצמח, נעשו אז בתדירות גבוהה בבתי חולים לחולי נפש והם נדירים מאוד כיום. ועדיין, יש משהו בהתייחסות לשיגעון, מחלות נפש, שהוא כנראה עמיד כנגד 'פגעי' הזמן. האבחנה בין הנורמלי לחולה, הפחד של הנורמלי מהחולה, חוסר ההבנה וחוסר המוכנות להבין, עדיין שרירים וקיימים כיום.

עם זאת, בעיניי עוסקת ההצגה בעיקר ביחסי כוחות בין בעלי השררה לבין הנתונים למרותם. שרירות הלב שמתגלה ביחסים הללו גורמת לנו לאי נוחות. אנו פוגשים אנשים שהשלימו עם השרירות הזאת ומוכנים לחיות את חייהם כזומבים רק כדי לא להתמודד עם המציאות בחוץ, שהיא בלתי נסבלת עבורם. גם הגדולים והחזקים ביניהם, כמו הצ'יף האינדיאני הענק, מרגישים חסרי אונים מולה ומעדיפים להרים ידיים. והנה בא אדם מסוג אחר, שראה בבית החולים לחולי נפש רק מקום לנוח בו לפני שימשיך הלאה בחייו, אך הוא לא מוכן לקבל את הכללים הבלתי הגיוניים ובלתי הוגנים, בתחילה הוא משחק, עושה צחוק, נוהג בערמומיות ואפילו בנוכלות כדרכו. עם הזמן, הוא עובר מטמורפוזה. אכפת לו מהאנשים החלשים הללו. אכפת לו מהעוולות שעושים להם והוא מנסה לתקן, לתת להם תקווה, להפוך את חייהם הקלושים למשמעותיים יותר.

המערכת, קרי, האחות הראשית (המגולמת על ידי  אולה שור סלקטר) שהיא בעלת הסמכות האמיתית, לא יודעת איך 'לאכול' אותו בתחילה אך היא מתעשתת בהמשך, וחותרת למטרה אחת: לשתק אותו. בתחילה באמצעות שוקים חשמליים, ובהמשך היא מוצאת את הדרך להתגרות בו מספיק, להביא אותו לגילוי של אלימות, ובכך היא מצליחה להביא אותו לניתוח הלובוטומיה, שהופך אותו לצמח. דהיינו, המערכת האטומה וחסרת הלב מצליחה לשתק את מי שמנסה להפריע לה להמשיך להתנהל בדרכה. זה נכון לגבי כל כך הרבה תחומים בחיינו, לא רק בבתי חולים לחולי נפש.

מעניין לעקוב אחר המתרחש בנפשו של רנדל מקמרפי, הגיבור שלנו, שנכנס כנוכל זעיר ויוצא גיבור, ואחרי מערכות היחסים בין חולי הנפש לבין עצמם עד בואו של רנדל, ולאחר שהוא מופיע. מה משתנה אצלם אחרי כניסתו של מנהיג שלוקח אותם לנתיב אחר, ומה יקרה לאחר היעלמו. האם ייסגרו חזרה בעולמם הצר או שבכל זאת נפתח בו סדק? ומה יקרה ליחסים בינם לבין המערכת השרירותית והמאיימת? חלק מהשאלות נשארות פתוחות כמובן. חומר למחשבה חופשית.

"קן הקוקיה"

תיאטרון הקאמרי

מאת דייל וסרמן, על פי ספרו של קן קייזי

תרגום: אילן רונן

בימוי: עמרי ניצן

משתתפים: איציק אבל, שלומי אברהם, רות אסרסאי, עזרא דגן, עוז זהבי, יצחק חזקיה, שלום כורם,  מוטי כץ, יואב לוי, מיה לנדסמן, רביב מדר, אבישי מרידור, אסף סולומון, זיו קלייר, אורי רביץ, אולה שור סלקטר, אוהד שחר, נעמה שטרית וערן שראל.

תפאורה ותלבושות: אדם קלר

עריכה מוזיקלית: רותם כרמלי

תאורה: נדב ברנע

עריכת סאונד: עמית (Caom) מרקו

מועדים נוספים: 

24/3/19 20:30 | 25/3/19 11:00 ו-20:30

למועדי אפריל ומאי בדף ההצגה באתר תיאטרון "הקאמרי" – הקליקו על הלינק