על ההצגה "מהפכניות"

מאת: אביבה רוזן

אני ניגשת לכתיבת ביקורת ההצגה הזאת בזהירות רבה. מחד, הנושא חשוב וראוי, וצוות השחקנים טוב. אני מעריכה את דליה שימקו כבמאית וכשחקנית, מעריכה מאוד את אסתי זקהיים הנהדרת. מאידך, ההצגה לא עמדה בציפיות שהיו לי. ניסיתי להבין מדוע, אבל קודם אספר לכם על ההצגה.

הרעיון מעניין מאוד: לצייר את הנשים שחיו עם גברים ששמם הולך לפניהם עד היום. קסנטיפה אשת סוקרטס, שנודעה כאישה מרשעת, בעיקר בגלל השם הרע שבעלה עשה לה; ג'ני אשתו של קארל מרקס, אשת אצולה שוויתרה על הכל למען החיים לצדו, חיה חיי עוני, מחלות ורעב וגם תרמה לא מעט לפיתוח משנתו אך נותרה בצלו, בעוד שהוא קנה לו מקום חשוב מאוד כפילוסוף ומניע לפעילות פוליטית; ומרתה, אשתו של זיגמונד פרויד, שלפי המחזה, תרמה לא מעט להבנתו של פרויד את הנפש הנשית. היא תרמה לו תובנות, מושגים ואפילו המציאה חלקים מהתיאוריה שלו, בעודה מבליגה על הרומן המתמשך שלו עם אחותה. גם היא, כמו קסנטיפה וג'ני, נעלמה מדפי ההיסטוריה.

המחזה מדגיש את התרומה של הנשים הללו ליצירת ידע וחוכמה, ואת יהירותם והאופי הילדותי והאגואיסטי של הגברים שלצדן, הגברים שהתפרסמו כהוגים הגדולים בהיסטוריה האנושית, אך מראה כי הנשים תרמו, תמכו ואפשרו, לפני שנעלמו. קו המחשבה הזה, של נתינת מקום של ממש לאישה, בהחלט נראה הגיוני ונבון, אך לא בטוח שהצגת הנשים כנבונות ותורמות חייב לבוא בהכרח על חשבונם של הגברים, שמוצגים במערומיהם, כילדים מפונקים בעלי אגו שברירי שהאישה חייבת לטפח. במילים אחרות, לא צריך להשפיל את הגברים כדי להראות את גדולתן של הנשים. הנשים לא הודרו על ידי בעליהן הידועים. החברה היא שיצרה את הנורמות ההתנהגותיות והערכים החשיבתיים שגרמו לכך שהנשים לא קיבלו הכרה. יתכן מאוד שמרקס היה שמח אילו ג'ני שלו הייתה מקבלת הכרה מתאימה. קטנוניותם של הגברים היא כמובן, בעיקר, ספקולציה של כותבות המחזה.

העלילה קופצת בין שלושת הזוגות, סוקרטס וקסנטיפה, קרל וג'ני מרקס וזיגמונד ומרתה פרויד, כמו באופרת סבון בטלוויזיה שבה מודעים היוצרים לכך שהצופה בז'אנר זה איננו בעל קשב וריכוז מספקים בכדי להתמקד יותר מדקות ספורות בסצינה אחת. אבל זאת איננה הבעיה העיקרית של ההצגה. מעבר לכך שנראה כאילו השחקנים עדיין אינם מיומנים בטקסט, הם שוכחים מילים וחוזרים על עצמם, זוהי מחלה שניתן לרפא, אבל הדיאלוגים אינם מעניינים, עמוקים ושנונים דיים. עבור קאסט של שחקנים טובים כמו זה שיש בהצגה, הטקסט איננו מאתגר מספיק כדי להציג את הנושא על מכלול מורכבותו אלא בצורה חד צדדית. זה כמו קונפליקט ללא קונפליקט, הכל ברור וידוע. הגברים הם הביצ'ים והנשים החכמות, הצודקות והמקבלות (להוציא קסנטיפה, שמוצגת כאישה סובלת אך אוהבת שאיננה שומרת על חובת השתיקה ויש לה טענות ודרישות).

אהבתי את הרעיון. לדעתי ניתן עדיין לעבוד על הביצוע.

"מהפכניות"

אנסמבל אספמיה בתיאטרון תמונע

כתיבה: יוספה אבן שושן ודליה שימקו

בימוי: דליה שימקו

דיאלוגים: יוספה אבן שושן

שחקנים: אסתי זקהיים, אלחי לויט, שירה קוריאל, דליה שימקו, אייל שכטר ושלום שמואלוב.

תפאורה: שמעון קסטיאל

תלבושות: דלית ענבר

מוסיקה: איסר שולמן

תנועה: עומר שמר

תאורה: נדב ברנע

ע. במאית: רויטל תמיר

מועדים נוספים: 

12/3/19  20:00 | 24/3/19 19:00 | 23-24/4/19 20:00 | תיאטרון תמונע