על ההצגה "הדרך לעין חרוד"
מאת: תמר צפריר
ההצגה "הדרך לעין חרוד" של הזירה הבין-תחומית, הידועה ביצירותיה המרהיבות והמתוחכמות, נחתה בתיאטרון "הבית" אחרי הופעה בפסטיבל Next Wave בניו יורק, באוקטובר האחרון. בטוחני שעם או בלי תרגום, ההצגה הצליחה לגעת בצופים ולהפעים אותם, בזכות השפה הוויזואלית העשירה, שהייתה כמעט בגדר קסם על הבמה המתובלנת במלח.
מלח? כן, מלח. חצי טון, ליתר דיוק. המלח היה המרכיב העיקרי שבנה את התפאורה בהצגה המיוחדת הזו, והעיצוב שלו תוך כדי ההצגה הזכיר קצת משחק ילדים בחול. ההצגה הנה עיבוד בימתי לרב המכר של עמוס קינן, "הדרך לעין חרוד", שראה אור לראשונה ב-1984 ועובד גם לסרט קולנוע. העלילה מציירת מציאות דיסוטופית בישראל שלאחר מהפיכה צבאית, מתוך נקודת מבטו של סופר ולוחם לשעבר (שנשאר בעילום שם לכל אורך היצירה). בעקבות שידור רדיו מחתרתי, הוא מבין שבקיבוץ עין חרוד יושב תא התנגדות לשלטון הצבאי הטוטליטרי, ומחליט לברוח אליו מתל אביב המבוצרת.
כמו אותו תא התנגדות שחיכה לסופר שיצטרף לשורותיו, כך גם המלח חיכה ליוצרים בשתי שורות דליים משני צדי הבמה. הם שפכו אותו בשיטתיות לכדי ערימה וניגשו למלאכה. מאותו רגע, הם נעו בתזזיתיות על הבמה ועל המלח, ליד המלח, סביב המלח. תחת ידיהם המיומנות המלח נבנה לתפאורה בזעיר אנפין, ובעזרת מצלמה והקרנה בזמן אמת, תאורה דינמית והפעלת בובה בתוך הפריים המצולם, קם הסיפור לתחייה בשילוב מיוחד בין קולנוע ותיאטרון בובות.
השפה העיצובית שנוצרה על ידי האביזרים שהונחו בפריים והצורות השונות במלח, שירתה היטב את המסר הנוקב בטקסט. הבובה חסרת פנים כמו הגיבור חסר שם. האביזרים השונים המעוצבים באופן לא ריאליסטי עוזרים להבין את נקודת המבט של הגיבור, כמו גם זוויות הצילום השונות והשימוש בתאורה. הצילום כשלעצמו היה מקורי, מיוחד ויוצא דופן. נעשה שימוש מחוכם במראות ואפילו במים, שהוציאו את המיטב מהעושר האמנותי שהמצלמה מציעה.
שילוב שחקנים יחד עם הבובה או בין קטעי הצילום נעשה באופן אלגנטי. עבודתו של צבי סהר כבמאי ניכרת במישור הזה, והניבה פירות יצירתיים ראויים להערכה, שכן שילוב שני עצמים בעלי קנה מידה שונה באותו פריים אינו דבר של מה בכך. הקומפוזיציות היו מלאות משמעות וויזואלית, המיזנסצינה טעונה מסרים ועבודת הדרמטורגיה נעשתה בחן רב. המשחק היה בעיקרו ווקאלי וגם בתחום הזה היוצרים הצטיינו.
הדבר היחיד שהעיב על העבודה המופלאה של הזירה הבין-תחומית הוא רמת האנרגיה. אמנם, המתח הסיפורי המשיך לעלות לאורך ההצגה, אך הקצב שבהתחלה היה מהיר, האט עם הזמן ורמת האנרגיה על הבמה הרגישה סטטית בחלקים מסוימים. הדבר השפיע על הריכוז בעלילה, למרות הכריזמטיות שבקולו של הגיבור. חסרה לעין תנועה של שחקנים על הבמה, ובמובן הזה ניתן להגדיר את ההצגה כחוויה שמעוררת רפלקציה עצמית.
חברי הזירה הבין-תחומית עוסקים במסר נוקב ורלוונטי בהצגה הזו, כמעט אזהרה, אבל על הבמה הם מדגימים הרמוניה מוחלטת בין משחק, תיאטרון בובות ואמצעים קולנועיים. לי לא נותר אלא להמליץ בחום, גם לקולנוענים שביניכם, לצפות בהצגה ולראות את הקסם קורה מול עיניכם.
"הדרך לעין חרוד"
הזירה הבין-תחומית בתאטרון הבית
עיבוד, בימוי ומשחק – צבי סהר
צוות פיתוח, דרמטורגיה ועיבוד – עודד ליטמן
צוות פיתוח, עיצוב, צילום ומשחק – איה צייגר
צוות פיתוח, הפעלת בובות ומשחק – מיכל ואעקנין
הפעלת בובות ומשחק – יובל פינגרמן
הפעלת תאורה ומשחק – שי אגוזי
מוסיקה וסאונד אפקט – גיא שרף
עיצוב ובניית בובות – אתי סהר, צבי סהר, איה צייגר, רובין פרוהרדט וג'סיקה סקוט
עיצוב תאורה – עדי שמרוני
עוזרת במאי – גניה סנופ
ייעוץ בובות – ג'סיקה סקוט
מועדים נוספים:
23/1/19 | 21:00 | תיאטרון הבית
לתאריכים נוספים בדף ההצגה באתר הזירה הבין-תחומית – הקליקו על לינק
ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂
זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.
מרתה יודעת 