על ההצגה "היי יפה"
מאת: אירית ראב
2005. צוותא תל אביב. האולם הקטן היה עמוס מפה לפה בצופים וצופות שהגיעו לראות את היצירה החדשה של נתלי פינשטין ושיר גולדברג. במסדרונות החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, בו היצירה נוצרה לראשונה כפרויקט גמר של פינשטין במסלול שחקן יוצר-חוקר של התואר השני, הנפשות ליחשו שהיא חושפת בצורה מקורית ובועטת את כל העניינים הנשיים שתמיד הוסתרו מעבר לדלת הסגורה של החדר משלה. על הבמה הקטנה בצוותא 2, היצירה הגשימה את אותן לחישות, הציגה באופן ייחודי ונוקב את כל אותם סטריאוטיפים נשיים שהחברה הפטריארכלית עדיין מנסה לשמר. חשפה, בין היתר, את האוכל שאנחנו רוצות לטרוף ומתביישות; את הגזרה שאנחנו מנסות לטפח בהתאם לאיזשהו אידיאל יופי שמזמן אבד עליו הכלח ואת הריטואלים שאנחנו מקיימות בכדי להגשים אותו; את תפקידי האישה מצאת החמה עד צאת הנשמה; את המחזור החודשי שיוצג בצורה ההו-כה-מזעזעת ועם זאת באופן הכי מתוק שיש. כל זה, בשירה ותנועה ומילים של מדריכי יופי וטיפוח משנות החמישים. המילים אמנם הדיפו ריח של פעם, אבל הסבטקסט הצליח לפרוץ את השורות ולחדור ללבותיהם של הצופים.
2018. תיאטרון הקאמרי בתל אביב. 13 שנים עברו מאז שהיצירה "היי יפה" עלתה לראשונה על הבמה והיא עדיין מופיעה ברחבי הארץ, כמו גם באולם הבית שלה בתל אביב. קילומטראז' של 13 שנים בעולם הפרינג' זה הישג מטורף, מעטות הן ההצגות שאכן מצליחות לעמוד באתגר הזה. יש להניח שהסיבה העיקרית לכך שההצגה עדיין מציגה על הבמות, מעבר לתכנים והרלוונטיות, היא הנשים שעומדות מאחוריה ושמתמידות במשימה הלא פשוטה הזו. יש לציין במיוחד את המפיקה איילת השחר סיידוף, שבשל רצונה לגרום לנשים נוספות להיחשף לתכנים האקוטיים של היצירה, היא ממשיכה לדחוף אותה לאורך הדרך, בהתנדבות.
על אף שעברו 13 שנים, היצירה עדיין בועטת, עדיין נוקבת, עדיין מעולה. כמו יין שהשתבח עם השנים, הקטעים הדרמטיים על הבמה רק השתפרו עם הזמן, נעשו מדויקים למשעי. הקאסט השתנה במהלך השנים וכיום משחקות בו קארין מרום, אפרת קרמזין-וייסמן ונתלי פינשטין. על הפסנתר, אותה אדי זיסמן המוכשרת, שגם הלחינה את המוסיקה שליוותה את המילים והתנועות. הסטריאוטיפים אותם סטריאוטיפים, בועטים יותר, אקטואליים לא פחות, לאור תנועת Metoo העולמית ומחאת הנשים השוטפת את הארץ. נדמה כאילו חלק מהם כבר לא רלוונטיים, כי במת הפרינג' כבר הכילה מאז עשרות יצירות נשיות שהציגו את הקרביים הנשיים, אבל זה רק לכאורה, שכן חלק מהצופות והצופים שראו את ההצגות ברחבי הארץ הביעו זעזוע וחרדה בשל המוצג על הבמה. אף אחד/אחת לא יצאו מהאולם באמצע, אך עדיין, ניכר כי לפתע נחשפו לכדורי האבק ולחרקים המתים שמתחת לשטיח והזיזו ראשם תוך צקצוק או בעתה.
למרות היות הבימוי משובח והמשחק מעולה והקטעים מדויקים, לעיתים הם היו מדויקים מדי, כאילו אחדים שויפו עד אבק. לדבריה של פינשטין, עמה שוחחתי לאחר ההצגה, הדיוק הוא מכוון. יותר מכך, היוצרות מבקשות לשמור בקפדנות על אותו בימוי, אותה מיזנסצינה, אותה שפה של פעם, מבלי להתעדכן ברזי השעה, בכדי לגרום לקהל להבין שכמו אז, גם היום, לא השתנה דבר. עם זאת, משחקן של שלוש השחקניות התגלה במלוא איכותו דווקא ברגעים ה-"אמיתיים", כשתקשרו ישירות עם הקהל. לדוגמה, בקטע בו השחקניות ירדו מהבמה וחילקו ג'לי לצופים, היה זה מרתק להביט באופן בו הגיבו לקהל – ניסיונותיהן החוזרים ונשנים לשכנע את הקהל לקחת כוסית ג'לי או להפגין את יכולותיו המשובחות של האדום האדום הזה. באופן אירוני משהו, הדיוק קיבל ביטוי בצורה מקסימלית דווקא בעת תגובות בלתי צפויות של הקהל – כאשר פינשטין המחישה כיצד האישה צריכה להתנהג בעת "הצרה החודשית", היא הגיבה לצחוק צופה אחד והשתהות צופה אחרת בקומיות במינון נכון, לא יותר מדי ולא פחות מדי, בסגנון הרוזנת גרנת'הם. הג'סטות שלה לאותו צופה המום המחישו עד כמה חוסר הדיבור על הדבר הזה שאנחנו מתמודדות איתו כל חודש הוא מגוחך.
מרבית הקטעים בהצגה התבססו על שני מדריכי יופי משנות החמישים, שסביר להניח נחשבו לרבי מכר בקרב הנשים של אז. בין לבין, היו שני קטעים שלא התבססו על המילים המנחות, אלא על פרוטוקול משפט רצח ושיריה של לאה גולדברג. לדבריה של פינשטין, הם נועדו להפגין את הצד הפחות יפה של האישה, אבל למעשה, הם עשו הרבה יותר מזה. בשניהם, האישה היא הבובה המופעלת, וגם כשהיא פועלת ולוקחת את החוק לידיים כדי להגן על עצמה מהבעל המכה, חוטי החברה והמשפט עודם אוחזים בה חזק. על אף החוטים, הזעקה הרועמת שלה נשמעה מבעד לכותלי בית המשפט, עד לבמת התיאטרון והחוצה, לעולם האמיתי.
בקטע שהתבסס על כתבי לאה גולדברג, אפרת קרמזין-וייסמן גילמה והפעילה בובה-אישה מבוגרת המחכה לאהובה שיחזור. על אף השנים שעברו, על אף שהיא יודעת שהוא כבר לא יחזור לעולם, היא מחכה לו, ממאנת להאמין שהזמן חרש בה קמטים. בזכות המשחק המפעים של קרמזין וייסמן, הבובה-אישה היתה קורעת לב במובן הטוב של המילה. הכמיהה שלה למה שלא יחזור ולא יתממש לעולם, התקווה להחזיר את הגלגל לאחור ולאחוז בשנים האבודות הללו, התממשו בצורה נפלאה ומכמירה.
למרות השנים שעברו, על אף שההצגה נוצרה לראשונה טרם זמנו של פייסבוק, אי אז מעבר להרי החושך, היא כל כך רלוונטית גם היום, כאשר צבע אדום כדם נשפך ברחובות ונשטף בגשם. בזכות יכולותיה התיאטרליות, היצירה מאפשרת להסיט זרקור על נשים באשר הן, כפי שהן באמת.
היי יפה
תיאטרון הקאמרי
על פי רעיון מאת נתלי פינשטין
בימוי: שיר גולדברג
שחקניות יוצרות: נתלי פינשטין, אפרת קרמזין-וייסמן וקארין מרום
מילים, לחנים מקוריים, ניהול מוסיקלי ופסנתר: אדי זיסמן
מפיקה: איילת השחר סיידוף
תנועה: רועי סרוק
עיצוב חלל ואביזרים: סונה הרטוניאן-קורצר
עיצוב תלבושות: אולה שבצוב
עיצוב בובה: רותי אבליוביץ'
עיצוב תאורה: מרטין עדין
צילום: אייל לנדסמן
מועדים נוספים:
5/2/19 | 14/3/19 | 21:00 | תיאטרון הקאמרי
(טל' להזמנות: 03-6060960)
ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂
זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.
מרתה יודעת 