על ההצגה "הנאו אנדרטלים"

מאת: אורית איזנשטיין

זה התחיל קצת הזוי. "הגעת ליעד" אמרה לי הוויז כשהגענו לבית שנראה סטנדרטי בהחלט בלב פרדס חנה המנומנמת. שילוט חביב וכניסה מקושטת בקטנה רמזו על קיומו של תיאטרון "הידית" במקום. בדלת הראשונה משמאל, התנוסס לו שלט "חדר אחות" ובהמשך חיפושינו אחר קופת הכרטיסים נגלה השלט "מעבדה". חוסר הוודאות לגבי היעד אליו הגענו, הצליח להתפוגג לבסוף למראה הבחורה מאחורי הדלפק שחילקה מעטפות לקהל שהגיע, כמו בכל תיאטרון סטנדרטי. נשמנו לרווחה.

ההמתנה בחצר רוחשת היתושים היתה מטרידה וכשסוף סוף הגיעה הבשורה שאפשר להיכנס לאולם היכה בנו הריח החזק של התרופות. אז ככה זה כשתיאטרון מציג במבנה שהיה עד לפני שנה קופת חולים. אולי אפשר להוציא את הקופה והחולים בקלות אבל מהריח קשה יותר להיפטר. כשכבו האורות ונדלקו הפנסים שהאירו את הבמה, נכנסנו לחוויה התיאטרלית וכל השאר נשכח.

'איך כותבים ביקורת על הצגה כזו?', שאלה אותי החברה שזכתה להתלוות אלי להצגה, בזמן שישבנו על נשנוש לילי. ובכן, זו בהחלט משימה לא פשוטה לצופה שכמוני, שרגילה בעיקר לתיאטרון מיינסטרים, מחזות זמר, הצגות ילדים, אבל לא למופע פנטומימה פרינג'י מרתק שמשאיר אותך עם הרבה חומר למחשבה.

קודם כל, כדי להבין את המכלול, כדאי להיעזר בדברי היוצרים, כפי שהוצגו בתוכניה: "בראשית היה קור גדול ויתושים מזמזמים על פני תהום. בעתיד הלא ידוע, נדמה היה שהמין האנושי חדל מלהתקיים. מהאדם המודרני לא נותר דבר… כמעט. מתוך השממה נולד גזע חדש של אדם קדמון-מודרני, הכירו את אואה, איי וסמוג: הנאו-אנדרטלים. הנאוז נזכרים שבעבר הרחוק אבות אבותיהם, האנשים המודרניים, חיו את "החיים הטובים"." אוקיי. קצת יותר מובן, כמעט.

כהגדרת היוצרים, זהו "מופע ליצנות", דבר היוצר ציפייה לתלבושות צבעוניות, פאות מוגזמות, איפור מטורף ואפים אדומים, או בקיצור, קרקס. הנאו-אנדרטלים הוא לא קרקס הבא לשעשע את הצופה, אלא מופע רציני העוסק בנושא חשוב ובוחר לטפל בו מזווית שונה ומעניינת.

שלושה שחקנים מוכשרים על הבמה שעושים עבודת פנטומימה מצוינת ובעלי כישרון ליצור מימיקה נפלאה (מביניהם יש לשבח במיוחד את שי כהן המצחיקה והמרגשת עם פני הפלסטלינה), תלבושות מדויקות ואיפור ייחודי שתורמים לעיצוב הסיטואציה והדמויות. ההצגה שופעת ניואנסים קומיים משעשעים השזורים בין קטעים מרגשים ונוגעים ללב, האיזון ביניהם עובד יפה ומאפשר לצופים להזדהות עם מכלול של רגשות במהלך ההצגה.

עם זאת, קטעי הקריינות שנאמרו מפי אחד השחקנים היו באנגלית ולא ברור למה נמנעו היוצרים מהשימוש בעברית. התיאוריה הראשונית שלי היתה שההצגה מכוונת לקהל בינלאומי, אך היא הופרכה בהמשך כשנעשה שימוש בעברית ובמוטיבים ישראליים. אם בתחילת ההצגה הקריינות עוד עוברת, בהמשך היא הופכת לתלושה ולא מחוברת להצגה. אמנם, בסך הכל היו כשלושה או ארבעה קטעים שכאלה שלא העיבו מדי על רצף ההצגה, אבל קריינות מוקלטת היתה עובדת הרבה יותר טוב.

היו עוד מספר בעיות קטנות כמו שימוש מסורבל בחלקי התפאורה במהלך ההצגה, בעת שינויי מיקומים ושימושים. בחלק מהקטעים בהצגה נעשה בתפאורה שימוש מוצלח, בחלקים אחרים אלו היו סתם גושי קלקר שדרשו מהקהל להשתמש בדמיון רב ומיותר בכדי להבין את תפקידם. כמו כן, לא כל הסצנות מהודקות מספיק, בכמה מהן נוצרת תחושה של "הבנו, בואו נתקדם", כמו בסצנה בה הנאוז מדמים צפייה בטלוויזיה שנמשכת ונמשכת עד כדי גבול השעמום. לא תמיד כל המרבה הרי זה משובח.

למרות זאת, ההצגה חשובה בשל המסר אותו היא רוצה להעביר, היא משאירה את הקהל עם הרבה חומר למחשבה על החיים, על בני האדם, על הטכנולוגיות המתפתחות בקצב מהיר שעלולות להשתלט על בני האדם, על היום שאחרי והאם באמת נחזור שוב להתחלה באחרית הימים. שאלות פילוסופיות על הקיום האנושי שגורמות לקהל להמשיך לעבד ולעבוד גם כשההצגה מסתיימת.

נאו-אנדרטלים

תיאטרון הידית

יצירה ובימוי: נעם רובינשטיין

שחקנים יוצרים: יובל בן אלי, שי כהן ונעם רובינשטיין

דרמטורגיה וליווי אמנותי: שירי ג'ורנו

עיצוב במה: הנס פלדה ושי כהן

עיצוב תלבושות: טל שריר

עיצוב תאורה: תומר שלום

עיצוב פס קול: נעם רובינשטיין ושיר פרץ

עיצוב גרפי: שושנה

מועדים נוספים:

15/11/18 | 19:00 | רח' טבריה 15, חיפה.

כדאי לעקוב בפייסבוק הקרוב לביתכם אחר מועדים נוספים

לדף הפייסבוק של ההצגה – הקליקו על הלינק