על היצירה "חיתוך דיבור"

מאת: עדי קוגלר

כיצד מגלמים ב-60 דקות בלבד את האמת, כשלרבים מאתנו (החל ביושבים במושב נהג האוטובוס, ועד מושב חבר כנסת או ראש הממשלה) גם 60 או 600 שנים לא יספיקו כדי להצליח להביע אותה? נטע וינר וסתיו מרין הבעירו אותה באש באולם הגדול של תיאטרון תמונע, ביצירה שלא סתם זכתה כמעט בכל פרס אפשרי בארץ.

בחלל דמוי זירה, כששני הפרפורמרים אוהבים אחד את השנייה במין פראות אכזרית אינסופית ורפטטיבית, וינר ומרין מביעים באמצעות רצף של דימויי המתעלל-כקורבן-כמתעלל-כחוזר חלילה את קצב החיים המוכר מהחיים במדינתנו הוורסטילית, קצב זרימת כאב יומיומי, פציעות ופגיעות אינסופיות, עד שהוא הופך חדגוני. ברגעים מסוימים, וינר ומרין נכנסים למעין "לופ" חזרתי של שימוש באותן התנועות המשפילות והסאונד קורע הלב זה כלפי זו, עד שהם כבר משעממים את עצמם. הכאב וההשפלה של הכובש והנכבש שוב לא מזעזעים אף אחד, גם לא את החווים אותם אישית. מוכר מאיפה שהוא?

היוצרים משתמשים בדימוי הנראה לא פעם על במות התיאטרון, המחול, האמנות, הפרפורמנס ובערך כל אמנות שהיא – אנו, העם היהודי והעם הפלסטיני, שהפך למעין תאום סיאמי שלנו, ממוזגים אחד עם השני עד כדי זוגיות מכאיבה, דביקה ומחייבת. וינר ומרין מחליפים ביניהם את הטקסטים והתפקידים באופן כל כך רציף ואורגני, שהדימוי השחוק הופך למעין יצור שלישי העומד בפני עצמו, אבסורד אנושי המורכב מגוש של מילים שבשלב מסוים כבר הופכות חסרות פשר. או, כמו שהם שרים – "בום טראח / יריתי כך / בום טראח / איזה מפח / קליע הגורל צווח / האח /  יריתי בך כך צלילים נוגנו המון קלח / יתגדל ויתברך / בום טראח ירית בי כך / בום טראח הכל נסלח / קליע הגורל פילח / האח  / ירית בי בום טראח".

יצירות פוליטיות-זוגיות רבות נוצרו על הקונפליקט היהודי-פלסטיני, אך וינר ומרין מצליחים לייצג את קרביו ונימיו העמוקים ביותר. האינטימיות האינסופית בין שני הפרפורמרים מייצגת את התלות שלנו האחד בשני באופן מדויק. לפעמים אני מרגישה ששני העמים כבר לא מכירים את עצמם האחד בלעדי השני, בלי הקונפליקט הנותן לחלק מאיתנו (משני הצדדים) את תמצית החיים – גם אם לא נודה בכך.

היוצרים על הבמה לא בוחלים בשום אמצעי. הם משתמשים בגופם, בו זמנית, כמעין כלי מקצועי שאינו הם עצמם, ובו זמנית משתמשים בכל לבם ואיבריהם ככלי חם להעברת הנושאים הרותחים ביותר בחיים – אינטימיות זוגית, מהו "הבית", איפה הוא וכדומה.

אך, כמו שסבתא אומרת, אף אחד לא מושלם. האינטראקציה עם הקהל יכלה להתמנף קצת יותר. לקראת סוף היצירה, בשיא הקשר עם הקהל, דיברו הפרפורמרים באופן ישיר עם הקהל. הם בחרו במשפטים העוסקים בדמויות פוליטיות מוכרות מן המציאות העכשווית; הבחירה בהם יכולה הייתה להיות קצת יותר מורכבת – במקום משפטים על אושיות פוליטיות אקטואליות, לדוגמה, ניתן היה לבחור במשפטים העוסקים בנושאים קצת יותר "אוניברסליים".

יחד עם זאת, הדימוי הוויזואלי המגיע מיד אחר כך, בשילוב הסאונד והטקסט, נתן פינאלה מצוין להצגה באקורד צורם ושורט ואינסופי. בדיוק כמו הנושאים הרותחים בהם היצירה לא היססה לעסוק.

בשתי מילים? האמת כואבת, ובעוד שתיים – לא לפספס.

חיתוך דיבור

יוצרים ומבצעים: נטע וינר וסתיו מרין

דרמטורגיה וליווי אמנותי: רז וינר

עיצוב תלבושות: ענת מרקטוביץ'

עיצוב חלל ותאורה: יואב בראל

היצירה יצאה לסיבוב הופעות בחו"ל אבל כדאי ואף רצוי לעקוב באמצעי המדיה השונים אחר תאריכים נוספים. לדף הפייסבוק של היצירה – הקליקו על הלינק