המלחמה שאחרי המלחמה

על ההצגה "חוזר הביתה"

מאת: תמר צפריר

מבוסס על סיפור אמיתי. ארבע מילים שמקפיצות לאין שיעור את רף הסקרנות שלפני הצפייה בהצגה. "חוזר הביתה" חושפת את סיפורו של אסי צובל, כוכב טלוויזיה לילדים, השב ממלחמת צוק איתן ומתמודד עם הלם הקרב שאחרי. צמד המילים "צוק איתן" מעורר הרבה מחשבות, תגובות וזיכרונות, אצלי הם נעים על סקלה שבין אנטגוניזם לבין זיכרונות מהשירות הסדיר שלי ואפילו מערב מורשת קרב שעיצבתי בתחילת השירות. מצד אחד, רצון לשכוח, מצד שני, חיטוט סקרני בפצע ששייך לכולם, במדינה שבה לכל אחד יש בעצם קצת הלם קרב. עם כל המטען הזה, הגעתי לפרימיירה של "חוזר הביתה" ויצאתי בקתרזיס גדול.

ההצגה עצמה נפתחת בקצב די אטי. האנרגיות על הבמה עדיין נמוכות ודמות הגיבור עוד נדמית כזרה. מספר פעמים, השחקן (ובמקרה זה גם המחזאי) פנה ישירות לקהל כמספר, דבר שגרם לקטיעת הרצף העלילתי והאנרגטי והציב מחסום בפני הצופה שביקש להיכנס לתוך העולם הבדיוני. היציאה לדמות המספר היא קריצה לעולם תוכניות והצגות הילדים ממנו בא השחקן, ולכן, בהצגת מבוגרים נדמית כהאכלת הקהל בכפית.

חוזר הביתה - אופיר דרעי

מתוך "חוזר הביתה". צילום: אופיר דרעי

 

התפאורה של יסמין ממן ניכרת מינימליסטית מדי בתחילה, אך ככל שמתקדמת ההצגה מגלים עד כמה היא למעשה מדויקת. לעיתים תכופות, צובל מארגן ומסדר מחדש את התפאורה באופן שמחמיא לדמותו ולכל שלל הדמויות שהוא מגלם בחינניות וקצביות מרשימה. דווקא המינימליזם של התפאורה, הוא שמשאיר מקום רב לדמיונו של הצופה ושל צובל יחד, שבוראים על הבמה אינספור דמויות ומקומות שונים. את מה שנדמה כחסר בתפאורה, משלים עיצוב התאורה המקורי של אדם רוטבליט, לעיתים בתפעול מחוץ לבמה ולעיתים מתוך הבמה עצמה.

כשהוא ממשיך לפרוש את העולם הבדיוני, צובל זונח את דמות המספר ואת החומות הגבוהות המגנות עליו, ומרשה לעצמו לחשוף בדרך אופטימית מאוד את כאבו הגדול. אמת היא, כל אזרח ישראלי יודע מהו הלם קרב, אם מקרוב ואם מרחוק. במציאות בה הלם קרב כל כך נפוץ, הפכנו כבר קהים לגודל הכאב שכרוך בפוסט-טראומה מסוג זה. הכתיבה של צובל, בבימויו של עוזי ביטון, מאפשרת לגעת בהלם הקרב האישי שלו, לא עם זה הקולקטיבי. ההיחשפות האמיצה והכנה שוברת את כל קירות הציניות.

בהצגה, צובל משחק חייל, במאי, שחקן והורה אך מעל הכל את עצמו. נוסף על כל אלה, הכניסות והיציאות שלו אל דמויות אחרות המקיפות אותו (או התייחסויות שונות שלו בתור עצמו לדמויות המקיפות אותו) נעשות בכישרון רב, מוסיפות מאוד לחווית הצפייה וגם מעוררות שאלות על השפעת הקולקטיב על הכאב האישי שלו.

חוזר הביתה2 - אופיר דרעי

צילום: אופיר דרעי

כשחקן הוא משתף את הקהל באמצעים שונים ומקוריים בהצגה וכמחזאי הוא שותל מוטיבים המציעים עוגן מוכר לצופה במהלך נקודות שונות בעלילה. הסקלה הרגשית נעה בין אדישות, תדהמה, כאב גדול ומזעזע, ואף פרצי צחוק על גבול איבוד ההיגיון. המטוטלת הרגשית עובדת שעות נוספות בהצגה הזו, כשהצופים עוברים את המסע המעייף יחד עם אסי בדרכו הביתה מהמלחמה שאחרי המלחמה.

בתור אשת תיאטרון, אחד הדברים שתפסו את עיני היה האופן בו היוצרים המחישו על הבמה את הפוסט-טראומה של אסי, איך היא הפריעה לו בחיי היומיום כהורה ואדם עצמאי, אך בעיקר בעבודתו כבמאי. האמצעי התיאטרוני של סאונד חוץ בימתי מוסיף עניין להצגה, כשכל פעם צובל מתייחס להקלטה מתוך סיטואציה שונה בעלילה. כך, גם ההקלטה מחליפה דמות.

צובל מציע דרך אופטימית להמחיש כאב גדול מאוד, שנשטף בקתרזיס גדול בסוף ההצגה, אך נשאר הרבה אחרי החזרה הביתה.

חוזר הביתה 

תיאטרון פסיק

מחזאי ושחקן: אסי צובל
בימוי ודרמטורגיה: עוזי ביטון
מוזיקה מקורית: מרדכי צבי שמרלינג
עיצוב חלל: יסמין ממן
תאורה: אדם רוטבליט
ניהול אמנותי: שמואל הדג'ס  |  ייעוץ אמנותי: אסי שמעוני
צייר: ידידיה צובל

מועדים נוספים: 18/10/18 | 21:00 | בית מזי"א ירושלים

כדאי לעקוב באתר תיאטרון "פסיק" בנוגע למועדים עתידיים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s