על ההצגה "קופים"

מאת: אהוד אנדרה ורדי

בביקור בגן החיות במערב ברלין, חזה עמית דרורי במחזה נדיר. הקופים נשארו בחדרם עקב הקור העז ועמדו בלי לזוז בגבם לקהל המבקרים בגן החיות. בדף המחולק בכניסה ליצירתו החדשה "קופים", שעלתה במסגרת פסטיבל ישראל האחרון ועולה כעת בהפקת "הזירה הבינתחומית", מתאר דרורי תמונה זו כ"סיטואציה מאוד סטטית ודרמטית". הוא משווה את הקופים לקבוצת פרפורמרים שמסרבים לשתף פעולה עם הצופים ו"מורדים בעצם קיומו של המופע […] מסרבים לשעשע אותנו – בני האדם הפולשניים המביטים בהם".

המתח הזה, בין בני האדם לבין אבותיהם הקדמונים, הוא הרוחש ומבעבע מתחת לחזות המאופקת של המופע. אך, למערכת יחסי הכוחות הברורה (האדם, שצבר כוח רב בעקבות התפתחותו האבולוציונית, משתמש בכוח זה כדי לנצל ולהכפיף למרותו ולצרכיו את כל אשר נקרה בדרכו – גם את אבות אבותיו הקדמונים) מתווספת חוליה נוספת בשרשרת – על בימת האולם הקטן של "תאטרון הבית" מתגלה התמונה המתוארת בדף ההצגה, אך במקום קופים, מפנים את גבם לקהל תשעה רובוטים, כשרק ראשם מעוצב (באופן מרהיב) כראש קוף ועיניהם עיני זכוכית אנושיות. הקופים-הרובוטים, יצירי האדם, הם העתיד הלא ידוע. הם כבר לא כפופים לאדם באופן מלא. יש להם רצונות משלהם, הם יכולים למרוד.

החדר חשוך ומואר רק בעזרת נורות כחולות המורכבות על עמודי עץ ברחבי החדר. הנורות הכחולות מחוברות בחוטים אלה לאלה וסוגרות מעגלים חשמליים עם כל מיני מכשירים ששימושם לא מובן למי שאינו מבין באלקטרוניקה. את כניסת הקהל מלווה מוזיקה אלקטרונית מסתורית ומונוטונית שמשרה אווירה עתידנית ולא נוחה. עד מהרה, עולה האור על הבמה, ובין סבך המכשירים האלקטרוניים מתגלים תשעת הקופים ושלושה פרפורמרים אנושיים, יוצרי המופע והרובוטים – עמית דרורי, עופר לאופר וסילביה דרורי. הם עומדים מאחור, שקטים, נוכחותם כמעט ולא מורגשת. הם נראים כמו המדען בסרטון היו-טיוב שאחד מהקופים צופה בו בשלב מאוחר יותר במופע.

בסרטון, מציג הפסיכולוג האמריקאי הארי הארלו ניסוי שערך בגור קופים. לקוף, שהורחק מאמו, ניתנת בחירה בין שתי דמויות אם – בובת קרטון שמספקת חלב אך גופה הוא גוף תיל או בובה שאינה מספקת מזון, אך גופה רך ופרוותי. הקוף בוחר בדמות האם הפרוותית על פני זו הכואבת למגע, גם כאשר מפחידים אותו בעזרת רובוט שהארלו מכנה "שטני".  בסרטון הישן, והלא פשוט לצפייה, צופה כאמור קוף רובוטי קטן במחשב נייד שמניח דרורי לפניו (ומוקרן גם על הקיר האחורי).

הניסוי של דרורי איננו אכזרי כמו זה של הארלו. הוא מורכב מרצף של דימויים וויזאוליים ומוזיקליים שהוא יוצר בעזרת הקופים ובעזרת שותפיו האנושיים. זהו מופע ללא עלילה. דרורי מנסה ליצור רצף של תמונות חיות, מרביתן סטטיות, שמציעות צורה של התבוננות אחרת במופע. כדי לרדת לפשרן של התמונות צריך לצפות בהן לאט, בסבלנות, בריכוז. הרובוטיקה לא וירטואוזית – ראשי הקופים אמנם מעוצבים באופן מרהיב ואנושי, אך הפעולות של הגוף הרובוטי פשוטות למדי: קדימה-אחורה, ידיים למעלה-למטה, לא יותר. נראה שדרורי עושה כל מאמץ כדי להסיר את הגורמים המפריעים לריכוז ומזקק את ההתרחשות התיאטרונית למרכיביה הבסיסיים ביותר, האמיתיים ביותר.

דימוי אחד, פשוט ביותר אך עז מבע, מופיע בחלקו הראשון של המופע. סילביה דרורי עומדת בין הרובוטים, לצדה אופניים רובוטיים שנשלטים בשלט רחוק. האופניים נוסעים קדימה ואחורה, מקיפים אותה, והיא עומדת במרכז, מחקה בתנועות ידיה את פעולות האופניים. בשלב מסוים, כאשר שוקעת ההבנה שהקטע לא יתפתח עוד, הראש מתחיל לעבוד והדימוי מקבל חיים. אצל כל צופה נוצרת אסוציאציה אחרת – אני חשבתי על המכניקה של האדם, על העובדה שגם אנחנו, כמו האופניים הרובוטיים, נשלטים בידי שלט רחוק ששולח פקודות חשמליות שמניעות את הגוף שלנו, וגם את הנפש – ייתכן ואצל צופים מסוימים לא התעוררה אסוציאציה כלל, אך בסוג כזה של תיאטרון העיקר הוא לא המסר, אלא החוויה, וכדי לחוות חוויה עמוקה צריך להיות דרוכים ופתוחים. זהו מופע שדורש מהצופים שלו להיות אקטיביים.

לצד השאלות שמעלה המופע על מותר האדם מן הבהמה; על מערכת הכוחות המורכבת בין האדם לאבותיו, בין האדם ליצירתו ובין האדם ליוצרו; עולה גם שאלה על מהו תיאטרון בן זמננו, מה ראוי שיוצג בו ומה צופן לו העתיד. בדימוי האחרון של המופע, לאחר שהכתיר עמית דרורי את הקוף הגדול מכולם ל"הקוף האל/טוטם/אלפא הגדול", שרה/צועקת סילביה דרורי תפילת-תחינה שיוצאת מפיו של קוף אחר, "הקוף השאמאן", אל הקוף הגדול – אלוהיו. עד לשלב זה קצב המופע היה מונוטוני מאוד, אך כעת הוא הולך ומתגבר בקרשנדו עד לשיאו – ונקטע באחת, בחושך. המופע נפתח בקופים שמסרבים לשעשע את הצופים ומסתיים בפולחן דתי, כמו רוצה לומר: התיאטרון הבידורי נולד כפעולת-רהב, מתוך אותה תחושת עליונות שמאפשרת לאדם לבצע ניסויים אכזריים בבעלי חיים. הקופים, העבר והעתיד של האנושות, ומתוך כך גם של התיאטרון, מסרבים לקחת חלק במעשה כזה. לתיאטרון יש עתיד בעידן הרובוטים, רק אם ייעשה כפעולה צנועה שמנסה לחבר את האדם לשורשיו האנושיים, ולא כדי להתרברב בהישגיו.

"קופים" היא יצירה קשה לעיכול. לוקח זמן להבין אותה. אך עבור מי שלא רואה את החוויה התיאטרונית כחוויה צרכנית בלבד ומחפש יצירה שהופכת לשעה קלה את הצופים והיוצרים לקהילה שחושבת יחד על מצב האדם וגורלו – מדובר ביצירה עמוקה, רצינית ומרגשת.

"קופים"

הפקת "הזירה הבינתחומית"

בימוי עיצוב ובנייה: עמית דרורי

שותף ליצירה, בניית קופים ועיצוב תאורה: עופר לאופר

פיתוח, בנייה ומשחק: סילביה דרורי

בקרה, מכטרוניקה וקוד: צביקה מרקפלד

פיתוח תכנה: עמית דרורי, צביקה מרקפלד, נילס האוטמן

חומרה, תכנון ועריכת מעגלים: עופר צויק

ע' פיסול ועיצוב בובות: פולונה צ'רנה

סטודיו: רעות שייבה, דניאל גמליאלי, עינב רוזוליו

עיצוב סאונד: אמיר מאיר

ניהול במה: עינב רוזוליו

קופרודוקציה:

Theatre TJP Strasbourg, France

Ljubljana Puppet Theatre, Slovenia

Theatre Garonne, Toulouse, France

בשיתוף ובתמיכת:

Maison de la Marionnette, Tournai, Belguim

פסטיבל ישראל

מתחם האמנים פסט' פקטורי, בת ים

מועצת הפיס לתרבות ואמנות

המופע יצא לסיבוב הופעות ברחבי העולם, צפוי לשוב לארץ בנובמבר.

מומלץ להתעדכן באתר הזירה הבינתחומית בנוגע למועדים נוספים.

לאתר הזירה הבינתחומית – הקליקו על הלינק