על ההצגה "לילית -מותחן מיתולוגי פנטסטי"

מאת: אהוד אנדרה ורדי

ישנן נשים מעטות במיתולוגיה היהודית. סיפורי האגדה התלמודיים והמאוחרים נכתבו על ידי גברים, בעבור קוראים גברים ומתארים חוויות גבריות של גברים. נשים מופיעות בהם, במקרים מועטים, כדמויות משניות שנוכחותן משפיעה על התגלגלות הסיפור שבמרכזו הגבר – אשתו של זה או בתו של ההוא. לא כך במקרה של לילית. מדובר בדמות מורכבת, חזקה, מאיימת ועצמאית. לא סתם הפכה לסמל פמיניסטי בימינו. סיפורה (שמסופר גם הוא מנקודת מבט גברית, כמובן) מופיע לראשונה כמדרש שבא להסביר מדוע ישנם שני סיפורי בריאה בספר בראשית. תחילה, יצר אלוהים את האדם ואת לילית,  אך הם לא הפסיקו לריב (על מי יהיה למעלה כשהם שוכבים) ולכן ברחה לילית מגן-עדן ואלוהים ברא במקומה את חוה. סיפורים מאוחרים מוסיפים שכאשר ברחה לילית לים סוף, פגשה את השד אשמדאי וילדה לו בכל יום עשרות שדים שנפוצו בעולם. עפ"י סיפורים אלה לילית גם אחראית למוות של תינוקות בעריסה, למחשבות זימה, לחלומות אירוטיים ולכל התעוררות של יצר הרע אצל גברים. כדי לרסן אותה, כך מסופר, שלח אלוהים שלושה מלאכים – סנוי, סנסנוי וסמנגלף – בכדי להשיבה אליו.

זוהי נקודת הפתיחה של "לילית", עבודת התיאטרון החדשה של ענת דרימר, שפותחה במסגרת מתחם האמנים פסטפקטורי בבת-ים. כמו קודמתה "נשף קמח" שעסקה בהתמודדות עם מות אמה בגיל צעיר, גם בעבודה זו דרימר לא מהססת ותוחבת את ידה עמוק למעיין הכאב ומפיקה ממנו צמר גפן מתוק. בשנים האחרונות, דרימר בנתה לעצמה מוניטין גם כמשתתפת קבועה בערבי ספוקן-וורד, אשר שיריה מקיימים שילוב שומט לסתות, מפתיע, מביך ומענג של בוטות ותמימות. שירים שמדברים על מין ומוות בישירות וביושר, בקול ילדי ובמבט משתומם וסקרני. "לילית" ממשיכה את הקו הזה ומתקלת את הנושא הכואב והלא פתור של מיניות נשית עכשווית בעזרת שורה של ניגודים, פערים ומתחים שיוצרים שפה תיאטרונית פואטית ייחודית.

המופע נפתח בציטוט מתוך ספר בן סירא, ובשלושה מלאכים (כלומר שחקנים שחוגרים לגופם כנפי מלאך בחגורות ורודות) עולים ויורדים בשלושה סולמות (צהובים, מהטמבוריה – עמית רובין עיצבה באמצעים דלים ובמקוריות את החלל והתלבושות) ושרים שיר שנשמע כמו שיר עבדים: "החופש לא מחכה בסוף הסולם/הירח מזיע, זוהר, נעלם/העיר נרדמה, אין חלומות/ הפנטזיות הפכו לשברי חלומות… החוף מאונן על הים ובוכה/ והים לא גומר רק נרטב ושוחה… מרוב עייפות מסתדרים בשלשות/ הכמיהה השתבשה התחתונים יבשות (כך במקור)". העיסוק במין נוכח כל הזמן, אבל החשק אבד. לילית ברחה והותירה את העולם עם מיניות לא פתורה.

המופע בנוי מרצף של קטעי טקסט ותנועה שמנסים לפענח את הפער הזה ולגשר עליו. דרימר עושה זאת על ידי פעירת פער אחר – בין השחקנים לבין הדמויות אותן הם מגלמים קיים כל הזמן מרחק. השחקנים אף פעם לא מגלמים את הדמויות באופן מלא, הם תמיד מסתכלים על הדמויות מהצד, שופטים אותן, לפעמים מתרחקים מהן באופן מלא ומגלמים את עצמם. המלאכים שמחפשים את לילית (בן סגרסקי, צוקי רינגרט ושקד מוכיח) הם גם השחקנים שמנסים להבין את המיניות שלהם עצמם. הם מעולם לא ראו את לילית, ולכן הם רק מדמיינים איך היא נראית, בונים את הדימוי שלה כשדה עם מיניות בלתי נשלטת. כאשר דרימר מופיעה כלילית – בחזות ילדית, מנגנת שיר מתקתק בסקסופון – אנו עדים לפער שבין הדימוי למציאות. פער שלילית-דרימר מנסה בכל כוחה למלא – היא מנסה לגלם בגופה את הדימוי הבלתי ניתן למימוש של המלאכים ונכשלת כמובן. הפער הזה הוא כפול – לילית שמנסה להגשים את המצופה ממנה, ודרימר שמנסה להיות האישה האימתנית שהיא לא יכולה להיות. בעולמה של "לילית", אישה שהיא פחותה מוונדר וומן איננה אישה, ומיניות נשית שאיננה רעבתנית איננה מיניות.

הניסיונות של צוות ההצגה לפתור את חידת המיניות הם לעתים רציניים וכואבים, לרוב מטופשים ומהנים כמו משחק ילדים ובאים לידי ביטוי גם בטקסטים עצמם (חשיבותם מרכזית – זהו מופע שמעורבים בו  קטעי ספוקן וורד רבים). דרימר מבצעת אותם בהתלהבות ילדית, אמיתית ותמימה, אך גם מודעת לעצמה ואירונית. הפואטיקה הטקסטואלית של דרימר עובדת על ניגוד בין דימויים מדוייקים, בוטים ומפורטים: "…ואני מעדיפה להקיא את הלינגוויני שאכלתי מאשר לשמוע אותך מספרת לי על אזרחות טובה" (דווקא ליגנוויני, ולא סתם פסטה), לבין משפטים קטועים וחצאי אמירות, לעיתים כמעט סתומות: "ועדיין אפשר לבכות מהלילות שנרדמתי בלי", ולעיתים ברורות יותר: "…פעם הייתי מרגישה מאוד אשמה והיום אני עדיין". נוצרת תחושה שדרימר רוצה להגיד הכל – את מה שהיא יודעת לנסח וגם את מה שלא – והדחיפות הזו נשמעת כמו קריאת מצוקה של מי שדורשים ממנה להגיד מי היא, אך לא נותנים לה להיות מי שהיא, וגם לא מחכים לתשובה.

ישנה מידה לא מבוטלת של בוסריות ב"לילית". הקטעים השונים תפורים ביניהם בתפרים גסים, והמבנה הדרמטורגי לא צובר תנופה ולא מוביל אל חוויה סופית ברורה ומובהקת. יחד עם זאת, וכיאה למופע שבנוי על ניגודים, יש אפשרות לראות בו הצעה לצפייה אחרת בתיאטרון. צורה אחרת – נשית, עגולה – להתבוננות במופע. כזו שלא שואפת אל "שלמות מבנית" או מחפשת פואנטה, לא "אחידה" ולא לינארית, אלא מזמינה להתמסרות אחרת, חושית, חווייתית.

"לילית – מותחן מיתולוגי פנטסטי"

יצירתה של ענת דרימר

מלאכים: בן סגרסקי, צוקי רינגרט ושקד מוכיח

במאית שותפה: עידית כהן

מוזיקה מקורית: עמית פישביין

עיצוב חלל ותלבושות: עמית רובין

עיצוב תאורה: מעיין שחר

מועדים נוספים:

11/9/18 | 21:00 | בית מזי"א לתיאטרון, ירושלים.

למועדים נוספים בתיאטרון תמונע – הקליקו על הלינק